לוגו משפחה
לה פמיליה

בכל בוקר מגיע העיתון המודפס ממפתן הדלת אל שולחן האוכל. הילדים אוכלים קורנפלקס, אני שותה קפה ועוברת על חלקי העיתון השונים. לפעמים מופיעה על השער תמונה קשה לצפייה, ומיד אחריה מגיעה השאלה "אמא, מה זה? מה קורה בתמונה?". יש בקרים שאני יותר מוצלחת בתיווך הסיפור העיתונאי בהתאם לגילם הצעיר, ויש בקרים שאני מרגישה שפחות הצלחתי עם ההסבר היום.

אני שמחה שהם חשופים לחדשות וששיחות על ענייני סדר היום הם דבר שגרתי בבית (אחרי הכל, אמא שלהם עיתונאית), אבל אולי זו בעצם העמסה מיותרת עליהם? האם ילדים צעירים מסוגלים להתמודד רגשית עם תמונה של שוטרים גוררים מפגינים באלימות במהלך הפגנה לא אלימה, שהתרחשה כמה מטרים מהבית שלהם, כיכר ציבורית שהם מכירים כמגרש המשחקים שלהם?

ואלה עוד תהיות נוכח תמונות סטילס בעיתון מודפס, מה קורה לילדים שחשופים לחדשות בטלוויזיה, שם האימה הוויזואלית והפאתוס המילולי דרמטיים פי עשרות מונים? ומה קורה לנפשם של ילדים שחיים חדשות "קשות" בעצמם, כמו ילדי עוטף עזה שמתמודדים עם איום תמידי של רקטות? איך מדברים עם ילדים על נשיא מדינה שהואשם באונס, או על ראש ממשלה העומד למשפט? כיצד מסבירים להם על מגפה עולמית, שמאיימת על הבריאות של סבתא וסבא שלהם?

בעזרת עטרה פרנקל – דוקטור למדעי המדינה ותקשורת, מרצה לטכנולוגיות מידע ותקשורת במכללת ספיר ופעילה בתחום היזמות החינוכית – וד"ר יובל גוז'נסקי – ראש המרכז לחקר מדיה לילדים ולנוער במכללה האקדמית ספיר, ומחבר הספר "מדודלי לדיגיטלי: 50 שנות טלוויזיה לילדים בישראל" – נשוחח על תיווך אקטואליה חדשותית לילדים, או במונח האקדמי "אוריינות חדשותית".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ