העולם כרגע הוא מראה ל-OCD שחוויתי כנערה

האובססיביות שלי כללה הרבה שטיפת ידיים, עד שפרקי אצבעותיי דיממו. חששתי מאנשים אחרים והתבודדתי בבית, מאוימת על ידי ידיות של דלתות. האם זה נשמע לכם מוכר? הנה השיעור האופטימי שאני למדתי כשיצאתי מההתקף

גרדיאן
האדלי פרימן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גרדיאן
האדלי פרימן

לאחרונה נזכרתי בנעוריי, בתקופה שבה חליתי באנורקסיה נרבוזה. למה דווקא עכשיו? כי נראה שלא רק אני חיה את הימים האלה מחדש בתקופה הנוכחית, אלא כפי שאסביר בקרוב - כולכם.

כשהייתי בת 17 ועמדתי לעזוב את בית החולים בפעם השביעית בתוך ארבע שנים, הרופאה אמרה לי שהגיע הזמן להפסיק עם זה. אם ארד שוב במשקל, היא הזהירה אותי, לא אוכל ללכת לאוניברסיטה היוקרתית שאליה איכשהו עברתי את בחינות הקבלה בין אשפוז לאשפוז. אז הפסקתי לרדת במשקל. אבל לאן יכולה החרדה הקיומית שלי, שבעבר ניווטתי בתוכה באמצעות אי-אכילה, ללכת עכשיו? מחיאות כפיים, דממה, אל הבמה נכנסת עכשיו בת זוגי לריקוד הבא של חיי: גברת אובססיביות כפייתית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ