נועה לימונה - צרובה
נועה לימונה

השכנה שלי התפתלה תחת לפיתתו של בן השש שזינק על גבה, בעודה מנסה לנהל איתי שיחת חולין ברחוב. "רד ממני בבקשה", היא אמרה לו בזעם עצור, "זה לא נעים לי". הדרדק התעלם מבקשותיה במשך כמה דקות, עד שלבסוף ירד, אבל בדרך כייס את הטלפון שלה מהכיס האחורי של הג'ינס.

"לא אכפת לי שהוא משתולל", היא אמרה לי אחר כך, "אני פשוט לא יכולה לסבול את זה שהגוף שלי הפך למגרש המשחקים שלו". הנהנתי במרץ. אני אוהבת את הפיזיות של הילדים שלי ומוקירה את רגעי הקירבה הגופנית איתם, כי אני יודעת שהם חולפים לבלי שוב עם הגיל. חיבוקים, נשיקות, דגדוגים והתגוששויות הם ביטויים לחום ואהבה. גם את החלקים הפחות נוחים – הפלישה שלהם למיטה שלנו בלילה, תמיד בהשתרעות לרוחב, לעתים בליווי בעיטות ומרפקים לצלעות – אני מקבלת באהבה ברוב המקרים. אבל אין ספק שבזמן האחרון, הצורך של הילדים במגע איתנו התגבר, ולפעמים אי הנוחות שהוא מעורר חוצה את גבולות הסיבולת.

נועה לימונה - צרובה

נועה לימונה

עיתונאית, כתבת הורות ומשפחה של עיתון "הארץ",
מחברת הטור "הורה נבוכים" בגלריה שישי

noa.limone@haaretz.co.il

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ