תרבות הלייקים לא פוסחת על אף אחד. גם לא על ארז דריגס

אנחנו לא מפסיקים להזדעזע בשבועות האחרונים. פרשייה רודפת פרשייה - ההטרדות המיניות של ארז דריגס, הספר של גליה עוז, וודי אלן, שמיל בן ארי. העדויות בבית המשפט של שירה איסקוב, ואלה ששפכו אור על הרגעים האחרונים לחייה של דיאנה דדבייב - הכל מתערבב לכדי עיסה אחת גדולה של מיאוס מוחלט מהמין האנושי.

ובתוך כך - אפשר להבחין במין דפוס שפיתחנו כולנו, כאורגניזם חי שמתנודד עם הגלים. הסדר קבוע והקצב מסחרר. בשלב הראשון, הפרשה מתפוצצת ואנחנו מגיבים בתדהמה. לא ידענו, הוא נראה כל כך נחמד, זה עם השיער, ההוא עם המגדלור המוסרי, והרוצח היה בכלל שוטר עם בייבי פייס. בשלב הבא, שמגיע מהר מאוד, הדיווחים נגמרים ומתחילות הדעות - בתקשורת, ברשתות החברתיות - לכולם יש מה להגיד. חלק מזועזעים מהמעשים וחלק מזועזעים מהזעזוע, חלק מאמינים למתלוננות וחלק לא.