גידלתי חמישה ילדים, אבל את האושר האמיתי מצאתי בנכדה

הפרסומאי האמריקאי ג'ים סוליש הפך לסב ובפעם הראשונה בחייו מצליח להשתיק את הדאגות ולהתמסר להנאה שבטיפול בתינוקת

ג'ים סוליש, ניו יורק טיימס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
"הנכד האהוב של סבא" מאת גאורגיוס יאקובידיס
ג'ים סוליש, ניו יורק טיימס

מעולם לא חשבתי שאני מסוגל להחזיק תינוקת בזרועותי במשך שעה — ראשי במרחק סנטימטרים ספורים מראשה, אני עוקב אחר כל אנחה שלה וממתין בדריכות לתזוזה הבאה של שפתיה או של גבותיה העדינות — ולחוש מאושר לחלוטין, כמו איזה אידיוט שהופנט בידי קוסם. אבל ביום שבו נולדה נכדתי אייברי הרגשתי כל כך מאושר עד שבקושי הכרתי את עצמי.

גידלתי קודם לכן ילדים. חמישה ליתר דיוק. החזקתי בזרועותי את התינוקות שלי ברגע שהם באו לעולם; חוויתי את ההלם שבא יחד עם ההכרה — הנה וריאציה שלי. חשתי גאווה ושמחה לנוכח הדברים שעשו התינוקות שלי, כמו כל התינוקות. אבל מעולם לא חוויתי תחושה כזאת, שגרמה למוח שלי לעצור, הקפיאה את כל תוכניותי והפכה אותי לאילם.

אוקיי, חוויתי הבלחות של התחושה הזאת. אבל זאת היתה הפעם הראשונה שבה חוויתי אותה במשך שעה רצופה.

ברגעים הראשונים בחיי ילדי לא הצלחתי להשתיק את המוח שלי. מתי נוכל לצאת מבית החולים? האם העור שלו צהוב? האם היא תצליח להגיע לפטמה? האם אחי האכיל את הכלב שלנו כפי שקבענו? האם עלי להביא עכשיו את הורי מחדר ההמתנה? האם אשתי זקוקה לשמיכה נוספת? האם התינוקת דומה לאחיה? עוד ועוד דאגות קיומיות עלו בראשי, ובראשן: מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?

הצעד של הפיכה לאב היה דומה בעיני במידה רבה להפיכה לרועה גרמני. אם רועים גרמניים היו מסוגלים לחשב כל הזמן את מידת הסיכון למוות בעריסה או לאלרגיה לחמאת בוטנים.

סב ונכדו: דאגה ודריכות הן מה שמונע מאתנו לחוות אקסטזהצילום: ויקיפדיה

בשנתיים הראשונות של חיי בני הבכור זאק עבדתי במשרה חלקית. ביליתי זמן רב איתו. הוא סבל מכאב בטן נוראי. פיתחתי מיומנות של בעלי זרוע אחת: עד שמלאו לו חודשיים יכולתי לבצע כמעט כל מטלה בעודי מערסל בפרק זרועי את זאק כשפניו מטה, כך שהלחץ של משקל גופו הקל את הכאב שגרמה לו מערכת העיכול.

אז הופיעו הדלקות באוזניים. באחד הלילות כשהיה בן ארבעה חודשים ולקה בחום גבוה, ניגשתי לעריסה שלו לבדוק מה מצבו. הפנים שלו עטו גוון כחלחל ונראה שהוא לא נושם. הפרמדיקים הרגיעו אותנו שמדובר בהשפעה של החום, שאינה מסוכנת, מלבד הנזק שהיא עלולה לגרום ללב של ההורים.

כמובן, הרבה פעמים התבוננתי בפניו של זאק בעת שישן. אבל על השמחה שלי תמיד העיבו שאלות אחרות, שאפשר לתמצת במלים: מה ההפתעה הבאה שאתה מתכנן לנו, ברנש קטן?.

כשהילד השני, מקס, הגיע, הייתי אמור להיות רגוע יותר. אחרי הכל, זאק שרד איכשהו עד ליום הולדתו השלישי. אבל בכל פעם שהחזקתי את מקס בזרועותי, ובכל פעם שהתחלתי לחוש התפעמות לנוכח המושלמות של היצור החדש שהיה, נזכרתי שאחיו הגדול עלול באותו הרגע ליפול מכוננית הספרים ולפתוח את הראש — בדיוק כפי שקרה כמה שבועות לאחר שמקס נולד.

דאגה ודריכות הן מה שמונע מאתנו לחוות אקסטזה. והן גם מה שמאפשר לילדים להמשיך לחיות. אבל זה לא התפקיד שעלי למלא עם נכדתי אייברי. כעת זה התפקיד של הוריה.

אני בטוח שיהיו לי הזדמנויות רבות ליישם את כישורי הדאגה המפותחים שלי, אבל אני תמיד אהיה בקו הגנה שני, שחקן ספסל. ההורים שלה הם אלה שיסתכלו עליה בעת שתישן ויתעדכנו במחקרים האחרונים על היתרונות והחסרונות של שינה על הצד לעומת שינה על הגב. הם לעולם לא יחוו אתה רגע חופשי כמו השעה הראשונה שחוויתי אתה.

אבל כשהם יאפשרו לה לחיות, הם יתמלאו חיים בעצמם. הם יחוו את העוצמה האדירה של אושר המלווה בפגיעות. רק כשאתה עלול לאבד את הכל, יש לך את הכל. זה מה שההורות מלמדת אותנו. כעת כשאני סבא, אני יכול להתמסר רק לאושר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ