גרדיאן
דמיאן וויטמור

במאי 2018 עברתי משורדיץ' שבמזרח לונדון לקינגפישר קוטג' שבצד הדרומי של האי וייט כדי לטפל באמי בת ה-89 שסבלה מאלצהיימר. היא הגיעה לשלב שבו לא הייתה מסוגלת יותר לגור לבד ולא יכלה להסתמך אך ורק על טוב לבם ועזרתם של השכנים. עד אותו זמן טיפל אחי באימא מרחוק, אבל אז הגיע הרגע שמישהו יעבור אליה ויטפל בה, ואחי ואני החלטנו שאני אעשה זאת.

אף על פי שקבלת ההחלטה באה ממקום עמוק והרגשתי שזהו הדבר הנכון לעשות, היו לי חששות מהמעבר ממזרח לונדון האופנתית והתוססת אל האי וייט ומהטיפול באמי. היחסים שלנו עברו תקופות קשות. מאז גירושי הוריי כשהייתי בן 14, נותר איזה מתח בינינו. וגם לא ידעתי שום דבר על טיפול בחולה אלצהיימר. באותו זמן גם אני עברתי משבר קטן משלי: אחרי 25 שנה של עבודה עם גדולי המוזיאונים בעולם, פתאום לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים שלי, איפה אני רוצה לגור, מה מעניין אותי, מי אני רוצה להיות. הראש שלי היה מבולבל. למרבה הפליאה עבר על אמי ועליי אותו הדבר — שנינו היינו תקועים בתוך הראש שלנו. באותו קיץ לא היה לי מושג שנעזור זה לזה ונרפא האחד את השנייה. 

כשהגעתי לראשונה לאי וייט בסוף האביב, אימא הייתה בתקופה קשה. שכניה התקשרו אלינו ואמרו שהם לא מסוגלים לטפל בה יותר, לכן נסעתי לשם עם אחי כדי לראות מה צריך לעשות. באותה עת אימא עדיין הייתה שרויה במצב רוח מתריס, אבל  אפשר היה לקיים עמה שיחה הגיונית למדי. היא ידעה שהיא חולה, היא ידעה שמשהו לא בסדר, אבל לעתים קרובות שכחה או הכחישה שהיא סובלת מאלצהיימר. אני חושב שהיא כעסה. היא גם הייתה מבועתת מפני מה שצופן לה העתיד ונבוכה בגלל מצבה הקוגניטיבי. היא הייתה עסוקה כל הזמן בניסיון להעמיד פנים שהיא יודעת מה קורה.

האינסטינקט שלי אמר לי שאימא זקוקה לשגרה יומיומית, שיהיה לנו סדר יום קבוע, משהו קונקרטי שהיא תוכל להיאחז בו. למרות 89 שנותיה, בריאותה הגופנית הייתה טובה. היא נראתה נפלא בבגדיה התפורים היטב, שיערה הלבן ושפתון אדום בוהק. אנשים היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים אם היא הייתה שחקנית בעברה. "כמובן", הייתי אומר. ובכל זאת, דאגתי מכך שאימא רזתה מאוד, אז מיד עם בואי, התחלתי להכין לה מאכלים שהיא אהבה בעבר - כמו סלמון עטוף פרושוטו וסלט ותפוחי אדמה. היא אכלה קמצוץ בלי תאבון. עד שערב אחד בו לא היה שום דבר מוכן, מצאתי במקפיא פשטידת גבינה וחיממתי אותה במיקרוגל. אימא טרפה את הפשטידה ואמרה לי שזה הדבר הכי טעים שהכנתי לה אי פעם. קלטתי את המסר. וכך הפכו ארוחות טלוויזיה מוכנות וגלידת שוקולד לארוחה הקבועה.

ערב אחד באמצע חודש מאי נכנסה אימא לחדר שלי ואמרה שיש לה משהו חשוב לדבר אתי עליו. "אני מוכרחה לדעת", אמרה, "האם אתה מעוניין בנישואים שלנו או לא?". אז הבנתי שמצבה הולך ומחמיר. "מי אני?" שאלתי אותה. "אתה ג'ורג'" (אבא שלי, הגרוש שלה), ענתה. זה מוזר כשאימא שלך מתחילה לבלבל בינך לבין אבא שלך. אמרתי לה: "אימא, אני דמיאן, הבן שלך. את זוכרת?". ראיתי שהיא משתדלת נואשות להבין את המצב. הרגשתי איך הראש שלה משתדל לזכור, מנסה לארגן את הזיכרונות למשהו אמיתי, ללא הצלחה.

דמיאן ויטמורצילום: Google Plus

"אין לי ממש מושג מי אני", אמרה. וברגע ששקעה, אי אפשר היה למשוך אותה חזרה מהתהום. הקריסות הרגשיות האלה הפכו לאירוע קבוע בחיים שלנו בחודשים יוני ויולי. המצב הלך והחמיר. מה שהדהים אותי הוא המהירות שבה המחלה השתלטה עליה. עקבתי כיצד ההתנגדות שלה לקבלת עזרה יורדת. היא נחלשה גופנית בכל יום שעבר, נהייתה חרדה ומבולבלת יותר ויותר. כשיצאתי לקנות מצרכים הביתה, בשובי הייתי מוצא את כל הווילונות מוגפים ואת אימא יושבת בפינת הסלון, מחזיקה את ראשה, בוכה וחוזרת שוב ושוב: "אני לא יודעת מי אני. אני לא יודעת מה לעשות".

היא גם לא שלטה בסוגריה, דבר קשה במיוחד. היא הייתה שוכחת איפה השירותים, וכשכבר נכנסה לשם, הייתה שוכחת להרים את מכסה האסלה. הבקרים היו הזמן הגרוע ביותר. קריאת ההשכמה היומית הייתה בשש בבוקר כשאימא דפקה על דלת חדרי. הייתי פותח את הדלת ורואה אותה בבגדי הבוקר הקבועים שלה: כובע צמר, טישרט, גרב אחד ובלי מכנסיים. עשיתי הכול כדי לתת לה להרגיש בטוחה, מכבדת ואהובה. מצאתי דרכים לרחוץ אותה ולנקות אותה בלי להסתכל.

אבל המצב רק נעשה גרוע יותר. בתחילת אוגוסט התחלתי להרגיש שהמצב מציף אותי ושאימא זקוקה לעזרה גדולה מזו שאני מסוגל להעניק לה. לכן הבאנו מטפלת מקומית, שתפקידה היה לבוא בכל בוקר לרחוץ את אימא, להלביש אותה ולעזור לה ליטול את התרופות שלה. בד בבד עם השיפור במצבה הגופני, חלה הידרדרות במצבה הקוגניטיבי.

חולת אלצהיימר ביפן. "עשיתי הכול כדי לתת לה להרגיש בטוחה, מכבדת ואהובה."צילום: בלומברג

יש האומרים שאלצהיימר מוציא את הדברים הגרועים ביותר מבני האדם, אבל נראה שאצל אימא המחלה השפיעה באופן הפוך. מאישה רעת מזג, מפחידה ועקשנית היא נהפכה לזקנה מתוקה מאוד, עדינה ומפוחדת.

בוקר אחד לקחה אותי המטפלת החדשה הצדה ואמרה לי שלדעתה אימא צריכה להיות במקום בו תוכל לקבל טיפול 24 שעות ביממה. הרגשתי שאם אכניס אותה למוסד סיעודי אאכזב אותה. והרגשתי אשמה עצומה, הרגשתי שזאת תהיה בגידה מצדי. האמת היא שמצבה של אימא היה רע, ובתוך תוכי ידעתי שהגענו לנקודת אל חזור. עד אז הייתי לוקח את אימא למעון יום סיעודי באי אחת לשבוע. ברייסטון גריינג' הוא מעון קטן, שמנוהל להפליא על ידי צוות מקצועי מדהים. הוא שוכן בעיירה הצופה לים.

בלילה האחרון של אימא בביתה, אכלנו ארוחת ערב בגינה והאזנו לרדיו. פתאום התחילה להתנגן גרסת הכיסוי של שֵר ל"פרננדו" של להקת אבבא ואמי הפגיעה והמפוחדת כל כך קמה, התחילה לרקוד ושרה את מילות השיר — והיא זכרה כל מילה! חלפו עידן ועידנים מאז ראיתי אותה רוקדת, וזה היה אחד הדברים האהובים עליה. לכן קמתי ורקדתי איתה. והנה שנינו בגינה רוקדים יחד. אימא נראתה נפלא, כמעט שמיימית. זה היה רגע שובר לב ומופלא בעת ובעונה אחת. אני לא מסוגל לשמוע את השיר הזה היום בלי לפרוץ בבכי. לרגע אחד העולם נראה מושלם וכאילו עומד מלכת.

קיץ 2018 הוא תקופה שאזכור בכל עוצמתה כל ימי חיי, זו הייתה תקופה ששינתה אותי. חוויית הטיפול באמי השפיעה עליי עמוקות ושינתה את חיי. היא ואני הצלחנו להתחבר מחדש בדרך העמוקה ביותר. עברנו את החוויה הקשה והאינטימית הזאת יחד, החלפנו תפקידים כשאני משמש כהורה שלה. למדתי לחשוב אחרת, להתמקד במה שחשוב: במשפחה, חברים, אהבה, תמיכה וטוב לב. למדתי לסלוח לאחרים, לסלוח לאימא ולסלוח לעצמי. למדתי על החשיבות של להיות נוכח. למדתי שאם אתה מתמקד במה שקורה לך ברגע הזה ושרוי בתוך העניין במלואך, החיים מחייכים אליך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ