מגזין עיניים | הַסַבְתָא הֲכִי קְרוֹבָה בָּעוֹלָם

סיפור מאת עֶדְנָה שֶמֶש; איור מאת עֲנָת וַרְשַבְסְקִי

עֶדְנָה שֶמֶש
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איור ממגזין עיניים שציירה  עֲנָת וַרְשַבְסְקִי
איור: עֲנָת וַרְשַבְסְקִי
עֶדְנָה שֶמֶש

אֶת הסבתא הכי קרובה לי בָּעולם לא ראיתי מגיל ארבע וחצי, אבָל עַד הַיום אני רואָה וּמרגישה אותה בִּפנים, בְּליבי וּבְרֹאשי, כְּאילו היא לְיָדי. לַחיבוק שלה יש חום כְּשֶל תנוּר עצים שֶיושבים מולו בַּמרחק הנכון, לא קרוב מדַי ולא רחוק מדַי. לְסבתא שלי שבִּפְנים יש קול קצת עמוק, וּבו היא אומרת לי מילים טובות וחלקות כחלוּקֵי נחל, בְּשׂפה שלא דיברתי בה מזמן וּבִנגינה שלא שמעתי שנים. 

סבתא שלי היא רגע קצר וּפִתאומי שמתרחֵש בְּתוכי תמיד בִּזמן הוֹוֶה: אני. סבתא. רחוב. אני בת שלוש. הנעלַיִים של סבתא טוֹפְפוֹת על המדרכה קְלופּ־קְלופּ. הרחוב ארוך וּמשוּפּע. אני לובשת מעיל קצר וּכפפות צמר. בְּיָדי בלון לבן קשור בְּחוט, שסבתא קנתה לי מאיש שֶׁזֵר בלונים צִבעוני פָּרח בְּיָדו והסתיר ממני אֶת פנָיו. הבלון עליז וּמשתולֵל בָּרוח, וּפתאום 'פַּק!' קצר וחזק — והבלון נעלם. רגע אחד יש לי בלון יפה בַּיָד, ורגע אחרָיו רק חוט. האובדָן מוּחלט. ואז סבתא שלי היא אצבע שמוחָה דמעה מבוהֶלת מֵהלֶחי שלי, והיא שֵׂיער שחור שמדַגדֵג לי אֶת האף בְּאמצע חיבוק הניחוּם. לַשֵׂיער השחור שלה יש רֵיחַ של פריחת לִילָך — אולַי שמפו בְּרֵיחַ לִילָך, אולַי בושׂם. סבתא היא אצבע ורֵיחַ. 

בְּיום אחֵר, קר וּמוּאר, סבתא היא הליכה קצרה הבַּיתה, יד בְּיָד, בְּשולֵי הכיכר הגדולה, לא הרחק מבּנְיַין האופֵּרה. הכיכר עגולה. על כַּן גבוהַ בְּמרכזהּ נעמדים שנֵי סוסֵי בְּרוֹנְזָה ענקִיִים על רגלֵיהם האחורִיוֹת. סבתא שלי היא כַּלִיא הבָּרָק של הפחד שמִתעורר בְּליבי מפּנֵי הסוסים השחורים, היא הידוּק כף ידי הקטנה בְּכף ידהּ החמה כְּשֶשתֵינו חולפות על פּנֵי הסוסים הבְּלוּמים, שעוד רגע, כך נדמֶה, יפרצו בִּדהרה וְיִרמסו אֶת שתֵינו תחת פַּרסותֵיהם. סבתא היא יד חמה, והסוסים אינם זזים מִמקומָם. 

היא יפָה, סבתא רוֹזִ'י שלי, וּצעירה. היא אשתו השנִייָה של סבא אַבְרָהָם, וסבתא חורֶגת לי וּלְרוּבִּי אחי. בָּאגדות אין סבתות חורגות כָּאלה. בָּאגדות הסבתות החורגות מרוּשעות וּמסוכנות, אולַי כי הן צריכות להניעַ סיפור. סבתא שלי טובה, גם אִם היא חורגת. וּמאז שמלאו לי ארבע וחצי היא עשׂוּיָה מִגַעגוּעים. 

סבא אַבְרָהָם הוא סבא מרוּחק. הוא שְתיקות כבדות שגורמות לי אי־נוחוּת. סבא אַבְרָהָם הוא אי־וַדָאוּת, הוא עמימוּת, הוא מרחק גדול גם כְּשהוא יושב לְיַד סבתא וּלְיָדי וקורֵא בָּעיתון. סבא הוא נצנוּץ מהיר, זהוֹב, בַּמִשקפַיִים העגולים שלו. הוא שָעָן, והוא ריכּוּז גדול. וּכְשאני כבר גרה בָּארץ עם הורַיי ועם אחִי, סבא שלי הוא בּוּלים. הוא החריקה של מִכסֵה תֵיבת הדואר שאני בודקת בְּכל יום לראות אִם הִגיעו מַעטפות מבוּיָלות מסבא שנשאר עם סבתא בָּארץ הרחוקה שגרנו בה פעם. בִּשביל אימא שלי סבא וסבתא הם קופסת נעלַיִים וּבה צילוּמים בְּשחור־לבן וּמכתבים שמַגיעים בַּדואר. המעטפות עם הבולים הצִבעונִיִים — לִפעמים סִדרה שלֵמה של פִּטרִיוֹת רעל מֵהוּנְגַרְיָה, ולִפעמים ציפורים משוּנות מֵאוֹסְטְרַלְיָה — הן רק בִּשבילי. אלבּומֵי הבולים שלי הם סבא שלי, הם מֶחְווֹת אהבה מְדוּדות מסבא רחוק לְנכדה רחוקה.

הַיום אני סבתא לְאַיָילָה, יוּבַל ויַסְמִין. אַיָילָה גרה בְּמרחק שנֵי רחובות ממני, והיא מבקרת אותי כִּמעט בְּכל יום. כמעט בְּכל יום אנחנו מתחבקות וּמשׂחקות וּמלמדות זו אֶת זו הרבּה דברים חשובים. אַיָילה בת שנתַיִים. יש לה רֵיחַ של תוּתים, וּצחוק כמו של שֵדון. יוּבַל ויַסְמִין גרות עם הורֵיהן בְּלִיסְבּוֹן שבְּפּוֹרְטוּגָל. אנחנו נפגשות הרבּה בִּ'סְקַיְיפּ'. יַסְמִין בת שישה חודשים ואומרת לנו רק "גְררררררוּ". אני לא יכולה להריחַ אֶת הרֵיחַ התינוקי המתוק שלה דרך צג המחשב. אני לא יכולה לחבק אותה או לְהַשכּיב אותה לישון, אז אני עושָׂה לה קולות מצחיקים מֵרחוק וּמספרת לה שיר קצר בחרוּזים; יוּבַל בת שלוש, ואנחנו מדברות הרבה. היא מושיטה אֶת המוצץ שלה אל הצג ואומרת לי: "קחי". ואני עונָה לה: "אי אפשר". יוּבַל מושיטה אלַיי אֶת ידֶיהָ הקטנות, וּפנֶיהָ מִתעַנְנים: "סבתא, אני רוצָה שאַת וסבא תבואו לשׂחק איתי עכשָיו". אני מחַיֶיכת וּמַבטיחה לה שבְּקרוב נטוס בְּמטוס גדול ונבוא לבקר אותה, ואֶת אימא ואבא, ואת יַסְמִין. פּנֶיהָ מתבַּהרים, והיא מִתחַיֶיכת: "אז תבואו בְּמטוס עכשָיו!".

מתוך המגזין לילדים "עיניים", גיליון 217 בנושא "קרוב". להזמנת מינוי וגיליונות קודמים - לחצו כאן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ