חִיבּוּק: הצורך בְּהתקשרוּת הוא הדַחַף האנושי הבסיסי בְּיותר

קִרְבָה אנושית חשוּבה לְכל אחד, בְּכל גיל. כולנו זקוקים לה: זקֵנים, צעירים, ילדים ותינוקות. כולנו רוצים שמישהו אהוב יֵֵֵשב לְיָדֵנו, יחבק אותנו וְיהיה איתנו, וכולנו זקוקים לְמישהו שנוכל לשבת קרוב אלָיו, לחבק אותו ולהיות איתו. 

רֵנֶה שְפִּיץ, פְּסיכוֹלוֹג שנולד בְּאוֹסְטְרִיָה וחַי אחַר כך גם בְּצָרפת וּבְאַרצות הַבְּרית, גילה שבְּלי קִרבה וּמגע מהסוג הזה בּנֵי אדם אינם מַצליחים להתפּתֵחַ. הוא צפה בְּתינוקות וּפָעוֹטות שאוּשפְּזו בְּבָתֵי חולים בְּאֵירופה וגילה שדַוְוקא בְּבָתֵי החולים היְקרים והַיוקרָתִיים (הנחשבים טובים) נעצרה הִתפַּתְחוּתם: הם לא הִתפתחו גופָנית ונראו מדוּלדָלים וחלשים. הם לא גילו סקרנוּת — לא תפסו כמעט מה שקורֶה מסביבם, לא הֵגיבו לְקולות ולא הזיזו אֶת הרֹאש לְמראֵה דברים חדשים. הם זזו מעט מאוד, וגם ההִתפַּתחוּת הלשונית והשִׂכלית שלהם הִתעַכּבה — הם לא אמרו מילים חדשות, וּבְאופֶן כללי הראו סימנים של פיגוּר. 

שְפּיץ לא הבין מדוּעַ התופעה הזֹאת קורֵית דַוְוקא בְּבתֵי החולים המִתקַדמים והטובים בְּיותר. כְּשֶחקר אֶת הנושֵׂא הוא שׂם לב לְהבדל מענְיֵין: בְּבָתֵי החולים העֲנִיִים לא היה דֵי כסף לרכוש מַכשירים שֶיְפַקחו על המצב הרפוּאי של התינוקות, ולָכן הוּצמדה לְכל תינוק אחות והיא הֶאכילה אותו ודאגה לו. שְפִּיץ הֵבין שהקִרבה בין האחות לַתינוק היא שהֵגנה על התינוק ואִפשרה לו להמשיך להתפתח לַמרות המחלה שבִּגללה אוּשפז. הִתבּרר לִשְפִּיץ שהצִיוּד המשוּכלל בְּבָתֵי החולים העשירים בּודֵד אֶת התינוקות מהעולם, וּבְלי קִרבה של בּנֵי אדם אחרים ההִתפַּתחוּת שלהם נעצרה.

• מנהיג טוב מנהיג רע: כתבה מאת אורי אבנרי
• מגזין עיניים | הַסַבְתָא הֲכִי קְרוֹבָה בָּעוֹלָם
• בָּאוֹטוֹבּוּס אֲנִי מַעֲדִיפָה לָשֶבֶת לְבַד

לא תמיד הבדידוּת מַגיעה מִבַּחוץ. לְרוב הַילדים (וגם לִמבוּגרים) יש דחף בְּסיסי ורצון להיות קרובים לאחרים, אבָל רבּים נמנעים מהִתקרבוּת כי הם מפחדים מדחִייָה. כך, לְמשל, קורֶה לְשִירָה, ילדה בְּכיתה ב: היא רוצָה להיות קרובה לְכמה ילדות בַּכּיתה שלה, כי היא יודעת שכַּאשר הן נחמדות אלֶיהָ היא מרגישה ראוּיָה ואהובה וּבַעלת ערך. אבָל היא לא בטוחה שהן אוהבות אותה. היא חושבת שמסוכן מִדַי לנסות להתקרב אלֵיהן יותר, אולַי בגלל החשש שאִם הן ידחו אותה היא לא תוּכל לעמוד בַּכּאב. לכן היא מחליטה להתרחק ואומרת לְעצמה: 'בְּעצם אני לא צריכה אותן כלל. אני יכולה להסתדר לבד'. שִירָה ילדה עצמאית וּבֶאמת תוכל להסתדר לבד, אבָל כְּכל שתְוַותר על הקשר עִם החברוֹת היא תרגיש מבוּדדת יותר מהסביבה וּמְנוּכֶּרת מהצורך הפנימי שלה בְּקִרבָה. 

ג'וֹן בּוֹלְבִּי, פְּסיכוֹלוֹג בְּריטי, קרא לַצורך הזה בְּקִרבה אנושית 'הִתְקַשְרוּת'. הוא חשב שהצורך בְּהתקשרוּת הוא הדַחַף האנושי הבסיסי בְּיותר, ואִם שִירָה מְוַותרת עלָיו היא מפסידה אֶת הדבר הֶחשוב בְּיותר בַּחַיִים — אֶת הַיְכולת להרגיש שהעולם הוא מקום בָּטוּחַ ושהיא חשובה לאחרים. למעשֶׂה, כולנו מנסים לִפעמים לְוַותר על מַערֶכת ההִתקשרוּת שלנו כּדֵי לא להרגיש דחִייָה, כְּאֵב, שִׂנאה או קִנאה. אבָל רק לִפעמים. מי שזֹאת דרך חַיָיו, מַפסיד אֶת הַיְכולת להתפתח נפשית, כי בני אדם לְעולם אינם נִגמָלים מהצורך בְּקִרבה אנושית. אנחנו זקוקים לה תמיד כּדֵי להתקַיֵים, ממש כְּמו לְחמצן. ההִתפתחוּת הנפשית שלנו תלוּיָה בַּיְכולת שלנו לְהִתגבֵּר על הפחד מהרגשות הקשים. לַמרות הרגשות האלה ועל אף הפחד מהם, עלֵינו לִבחור בְּקרבה לאחרים ולא בְּהִתרַחקוּת מהם. 

אז מה אֶפשר לעשׂות כּדֵי להרגיש קרובים? הִנֵה כמה עצות טובות לְכל החַיִים: לָצֵאת מֵהַבַּיִת וְלִהְיוֹת בְּחֶבְרַת אֲנָשִים לְהִתְחַבֵּק עִם מִישֶהוּ קָרוֹב לָתֵת יָד לְמִישֶהוּ שֶאוֹהֲבִים לָשִׂים יָד עַל הַכָּתֵף שֶל מַכָּר לָשֶבֶת קָרוֹב לְמִי שֶנָעִים לִהְיוֹת בְּחֶבְרָתוֹ לְהִתְקַשֵר בַּטֵלֵפוֹן וּלְדַבֵּר עִם חָבֵר לְשַתֵף מִישֶהוּ בְּמַשֶהוּ קָטָן וְנָעִים שֶקָרָה לָכֶם הַיוֹם לִשְלוֹחַ הוֹדָעָה מַצְחִיקָה לְמִישֶהוּ וְלוֹמַר לוֹ כַּמָה הוּא חָשוּב לָכֶם לְהִיפָּגֵש עִם חֲבֵרִים. 
יש עוד הִתנהגוּיוֹת רבּות של הִתקָרבוּת, אבָל לְכולן שורש משוּתף: החלטה פנימית להתגבּר על הפחד וּלהסתכּן בְּקִרבה כְּדֵי שמישהו אחֵר יהיה חשוב לנו וּכדֵי שאנחנו נִהיה חשובים לו.  

מתוך המגזין לילדים "עיניים", גיליון 217 בנושא "קרוב". להזמנת מינוי וגיליונות קודמים - לחצו כאן.