מה הבינה עיריית תל אביב-יפו על הוֹרוּת לפני כולם?

קמפיין #מחוץ_למסכים שהשיקה מתכתב עם תאוריות פסיכולוגיות ומחקרים עכשוויים שעוסקים בהשלכות המסכים על חיי המשפחה שלנו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ילד על מסך

בספטמבר האחרון, הופיעה בעיתון "הארץ" מודעה של עיריית תל אביב-יפו, שתחת ההשטאג #מחוץ_למסך, הציעה לקוראים "שלל פעילויות בעיר, מגוון מערכי שיעור והפעלות בגני הילדים ובבתי הספר", אם רק נצליח להתנתק מהמסך. המודעה מציגה תמונה מוכרת - אימהות מחוברות לנייד בזמן שהן במרחב הציבורי ומנותקות מילדיהן - והעירייה מציעה תכנית פעולה למיגור התופעה.

נקודת המבט הראשונה שאציע כאן מתבססת על ניתוח סמיוטי (מחקר סימנים) של המודעה עצמה. במאמרו "הרטוריקה של הדימוי" מבקש הסמיוטיקאי רולן בארת לנתח את שלל המסרים שהדימוי החזותי מכיל. לטענתו, פרסומות הן הטקסט התקשורתי האופטימלי לניתוח חזותי, כיון שהדימויים המוצגים בהן מכילים משמעויות מכוונות. במילים אחרות, המודל הסמיוטי של בארת מאפשר לנו להתייחס במשותף למסר הלשוני, למסר החזותי הישיר (הדונוטציה), למשמעות המתלווה למסר (הקונוטציה) ולבסוף להציע פרשנות לדימוי המשתקף מהטקטס.

מהמודעה עולים כמה מסרים לשוניים, בהם ש"תל אביב-יפו היא עיר ללא הפסקה", שהעירייה מציעה "שלל פעילויות בעיר" ומעל לתמונה של שתי האמהות הכיתוב "רק מסיימות לקרוא כתבה". המסר הלשוני מצטרף למסר החזותי: שתי אימהות יושבות על הרצפה במרחב הציבורי העירוני של תל אביב, לצידן כוס קפה טייקאווי ולפניהן משטח פעילות של תינוקות, עליו פזורים משחקים וצעצועים. תינוק אחד ישן על גבו והשני ערני ופעיל, מושיט את ידו קדימה.

שתי האמהות אוחזות טלפון נייד וקוראות מהמסך כשפניהן שמוטות כלפי מטה. זו הדונוטציה, המסר הישיר. הקונוטציה שעולה ממנו ברורה ומתחברת לעמדה החברתית ביחס לנוכחותם של אמצעי התקשורת בחיינו: האימהות מנותקות מהמרחב, זו מזו ובעיקר מנותקות מילדיהן. הן אינן פנויות לקשר עין, מגע או שיחה. כל אחת במרחב המקוון שלה. פרשנות מעמיקה יותר (אזהרת פמיניזם) היא שאימהות, ולא אבות, הן המטפלות המרכזיות, ולכן מהוות דמויות התקשרות עבור ילדיהן (Attachment Figures) ושהן, ולא אבות, נוטות להישאב אל המסך ולהתנתק מהמרחב ומילדיהן. אם כך, ההזמנה של עיריית תל אביב-יפו להצטרף לשלל פעילויות בעיר מופנית לאימהות, שאותן צריך לעורר ולהן צריך להבהיר מה חשוב יותר ממה. 

נקודת המבט השנייה מבקשת לברר מה באמת קורה ברגע בו ההורה שולף את הטלפון הנייד, מפנה את מבטו מטה וצולל לעולם שכולו ווטסאפ ופייסבוק. אין חולק על הטענה שבין הילד להורה קיימת מערכת יחסים מיוחדת המבוססת על התקשרות (Attachment) וזמינות רגשית (Emotional Availability). לפי הפסיכואנליטיקי ג'ון בולבי, אבי התיאוריה, הקרבה הרגשית הקיימת בין הילד להוריו מייצרת מערכת התקשרות בטוחה וקבועה המקדמת תחושת ערך עצמי ויכולת ויסות רגשי אצל הילד.

קמפיין #מחוץ_למסך של עיריית תל אביב-יפו. יוזמה מבורכתצילום: אינסטגרם עיריית תל אביב-יפו

בנוסף, ההורה מהווה סוכן חברות ראשון במעלה והוא אמון על הקניית מיומנויות חברתיות, נורמות וערכים לילדיו. הספרות מלמדת על התפקיד המרכזי של האם במערכת היחסים עם הילד, אבל גם לאב שמורים תפקידים משמעותיים בתהליך החברות וגם הוא מהווה דמות התקשרות. כל זה לא מקבל ביטוי במודעה.

חדירתם המאסיבית של הטלפונים הניידים למרחב הציבורי מעוררת בקרב חוקרים ואנשי חינוך שאלות רבות בנוגע לפגיעה אפשרית בקשר בין הורים לילדים. התייחסות ראשונה לסוגייה עולה ממחקר שנערך בארה"ב בשנת 2010, בו הציעו החוקרים את המושג Passing Back Effect על מנת לתאר מצבים בהם הורים מעבירים לילדים את הטלפון הנייד שלהם על מנת להעסיקם. מחקרים באותן שנים בחנו את אופי ותדירות השימוש באמצעי תקשורת ניידים במרחב הביתי או הציבורי, תוך התייחסות לתפקידים שהוענקו לטלפון הנייד. היו מי שהציעו לכנות אותו "מוצץ דיגיטלי" כיון שהוא משמש להרגעת הילד או להעסקתו וטענו, בחשש, שהדבר עלול לפגוע בפיתוח יכולתו של הילד להירגע, לווסת את התנהגותו ולהעסיק את עצמו בזמנים של שעמום. ידוע ששפה וכישורים חברתיים נלמדים בעיקר על ידי קשר עם הסביבה הטבעית בזמן משחק חופשי ולא מובנה, והמוצץ הדיגיטלי גוזל את הקשר הזה.

תחום מחקר אחר עסק בשימוש של הורים בטלפונים בזמן שהם "מבלים" עם הילדים שלהם. בחתום הזה עלתה הטענה שהשימוש של הורים בנייד עשוי לפגוע ביצירת תקשורת מיטבית ובריאה עם הילד, אבל בחינה מדוקדקת של ההשלכות מהווה אתגר מחקרי, מכיון שהיא מחייבת בחינה ארוכת טווח של מצב טבעי. לכן, יחד עם ההבנה שלחדירת הטלפון הנייד לחיי המשפחה יש השלכות על מערכת היחסים המיוחדת בין ההורה לילד, אין בנמצא תמונת מבט מחקרית מספקת.

אם כן, לחוקרי וחוקרות התקשורת מלאכה רבה ביצירת גוף ידע עדכני ומשמעותי בתחום. אבל דווקא ההורים, המשמשים שק חבטות ציבורי, מהווים מפתח ליצירת שיח בנושא ואף ליצירת שינוי. הורים רבים מצביעים על המתח התמידי בו הם שרויים בין הנוכחות של הטלפון הנייד, לבין מידת הזמינות והפניות הרגשית שלהם לילדיהם. עיריית תל אביב-יפו זיהתה את המתח הזה וביקשה להציע תכנית רחבה בה יוגדרו אזורים "נקיים ממסכים ניידים". באזורים האלה, ההורים מתבקשים לאסוף את ילדיהם ממסגרות חינוכיות ללא ניידים והעירייה תפעיל מערך חינוכי והסברתי להנאת כולם. פעולה זו מבורכת, כי היא הופכת את ההורים, מושאי התופעה, לשותפים בתהליך הלמידה שלה.

אין ספק שיוזמות ברוח התכנית של עיריית תל אביב-יפו מבורכות, רק כדאי לרשויות המקומיות (ובעצם לכולם) לזכור שהורים הם גם אבות וגם אימהות. שניהם משתמשים בטלפון הנייד ולשניהם תרומה משמעותית בחיי ילדיהם.

הכותבת היא דוקטורנטית במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון. הדוקטורט שלה עוסק ביחסי משפחה סביב טכנולוגיות חדישות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ