אני פמיניסטית עקרה, ונמאס לי להרגיש אשמה בגלל זה

קייטי לינדמן יודעת באופן רציונלי שערכה לא מבוסס על יכולתה או אי-יכולתה ללדת, ובכל זאת היא מרגישה כישלון כאישה, מה שמוביל לרגשי אשמה כפמיניסטית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אנג'לינה ג'ולי וילדיה

כפמיניסטית, בת המאה ה-21, אני לא חושבת כמובן שהערך של אשה מבוסס על יכולתה ללדת. לידת ילד אינה ההיבט העיקרי בזהות של אשה — שהרי הנשיות כוללת הרבה מעבר לאמהוּת. ועם זאת, אני מרגישה שאני כישלון כאשה בגלל שאני לא יכולה ללדת. תחושת הערך העצמי שלי שזורה באורח בלתי נפרד באי־היכולת שלי להיכנס להיריון, או לשמור על היריון לאורך זמן.

ההגדרה של נקבה היא "שייכת למין שיכול ללדת צאצאים". ואני לא מסוגלת לעשות את זה. מה התועלת בשחלות, ברחם ובשדיים שלי, אם אני לא יכולה להשתמש בהם בהתאם לייעוד הטבעי שלהם? המחזור החודשי הוא תזכורת לפוטנציאל שלי — ולכישלון — בהקשר לפוריות. הרחם שלי פגום, אי לכך אני פגומה.

בשל המורשת הרעילה סביב העקרוּת, הזהות שלי נהפכה לבינארית: אני יכולה להיות או לא־פורייה או אמא. כל דבר אחר נותר מאחור, ותחושת אי־הכשירות שלי גוברת על תחושת הערך העצמי שלי.

אני מודעת לעובדה שזה מגוחך לחוש כך בשנת 2018. אחרי הכל, התקדמנו מאז הימים שבהם התפקיד העיקרי של אשה היה ללדת ילדים; ונשים שלא ילדו עקרותן נתפשה כמין עונש משמים. אבל אולי בעצם לא ממש התרחקנו מהם?

בתנ"ך מסופר שמרוב ייאוש לנוכח חרפת עקרותה, רחל, האם התנ"כית, זעקה: "הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי" (בראשית ל', א'). בסקר שנערך 3,000 שנה אחרי, נמצא שמחצית מהנשים שביקשו לעבור טיפולי פוריות, אמרו כי עקרוּת היא החוויה המתסכלת ביותר שחוו בחייהן. מחקר אחר מצא שרמות הדיכאון והחרדה בקרב נשים עקרות היו דומות לאלה של חולי סרטן.

ג'ניפר אניסטון. הניגוד בין הרחמים כלפי "ג'ניפר אניסטון המסכנה" והרחם הריק שלה, לבין ההיסטריה סביב הודעתה של מייגן מרקל שהיא בהיריון, מספר את כל הסיפורצילום: רויטרס

הצד הרציונלי שבי יודע שאני לא זקוקה לילד שיעניק לחיים שלי תכלית. אז איך קרה שאני מלאה בתשוקה בוערת להפוך לאם, תשוקה שמכסה על כל דבר אחר? האם אני שפחה של הביולוגיה? האם הכמיהה הזאת היא דחף קדמוני, שאין בכוחי להתנגד לו?

למרבה ההפתעה, נראה שאין זה המצב. מחקר שערכו גארי וסנדרה ברייס, מאוניברסיטת קנזס, מצא ש"קדחת התינוקות" - תשוקה גופנית ורגשית ללדת ילדים - היא אומנם תופעה ממשית, אבל לא בהכרח מולדת וזהה אצל כולן. בספרה The Maternal Instinct, פרופ' מריה ויצ'דו־קאסטלו בחנה את ההיסטוריה של התפישות המדעיות לגבי הדחף לאמהוּת, והגיעה למסקנה כי "אין ראיות מדעיות המוכיחות שקיים דחף אוטומטי בקרב נשים ללדת ילדים". כראייה לכך, הרבה נשים לא חשות כמיהה ללדת. אילו היינו מתוכנתות ביולוגית להתרבות, אזי על כולן היה לחוש כמיהה כזאת.

לא ברור מדוע חלק מהנשים רוצות ילדים, ואילו אחרות לא רוצות, אבל נראה שהרצון בילדים נובע משילוב של גורמים חיצוניים, ולא מדחף אבולוציוני. בני הזוג ברייס מצאו כי שהות בקירבת תינוקות משפיעה על נשים רבות ומפעילה טריגר רגשי המורה למוח שלנו שכעת זה זמן מתאים ללדת ילד משלנו. חוקרים אחרים טוענים כי קדחת התינוקות היא תשוקה נרכשת, המושפעת מציפיות חברתיות ותרבותיות שמוטבעות בנו באופן עמוק, עד כדי כך שנדמה לנו שהן מולדות.

אמהוּת היא הנורמה התרבותית - בחברה שלנו, התומכת בהבאת ילדים, לעולם אמהוּת נתפשת כהישג הגדול ביותר בחיים. ע"ע בניגוד בין הרחמים כלפי "ג'ניפר אניסטון המסכנה" והרחם הריק שלה, לבין ההיסטריה סביב הודעתה של מייגן מרקל שהיא בהיריון.

המיתוס של הדחף האמהי מגדיר נשים עקרות ככישלון, וגורם לתיוג פתולוגי של נשים שבוחרות לא ללדת ילדים. זה קורה בגלל שהמיתוס החברתי לא מתיר להחזיק בתפישה לפיה לא לרצות ילדים זה טבעי לא פחות מלרצות ילדים.

אנג'לינה ג'ולי בהריון. המיתוס החברתי לא מתיר להחזיק בתפישה לפיה לא לרצות ילדים זה טבעי לא פחות מלרצות ילדיםצילום: אי-פי

הצער שלי לא נובע מכך שחיים ללא ילדים הם נחותים מטיבם, אלא מכך שמדובר באובדן העתיד שרציתי עמוקות, זה שגילם עבורי אושר ושייכות. בעוד שהעצמי הפמיניסטי שלי דוחה בבוז את הסטריאוטיפ הזה, העצמי העקר שלי לא מצליח להפיג  את העצב שאני חשה לנוכח מצבי.

לכן, החלטתי שנמאס לי להרגיש אשמה על כך שאני פמיניסטית גרועה, שמאמצת את הנורמות החברתיות המושרשות. התעייפתי מלחוש אשמה על כך שאיפשרתי לעקרוּת שלי להעיב על כל היבט אחר בזהות שלי. זו לא אשמתי שאיברי הרבייה שלי לא פועלים כתקנם. זו לא אשמתי שאני מרגישה מצוקה כה גדולה לנוכח אובדן כה מופשט ומעורפל של ילד שמעולם לא היה קיים (צער שאין שום טקסי אבלות שאפשר לערוך בגינו). אני פמיניסטית עקרה, והחלטתי להפסיק להרגיש חצויה בגלל הצער שזה מעורר בי.

לקריאת הכתבה בגרדיאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ