רעות נגר
רעות נגר

השנה היא 2019, המקום הוא מדינה מתקדמת, או לפחות ככה היא נתפסת בעיני אזרחיה. ובכל זאת בעיר הבירה של אותה מדינה נתלו שלטים מסיתים של תנועת חזון, שקובעים כי משפחה נורמלית זה רק אמא ואבא. בימים אלה אפשר למצוא גם מודעות חסרות בושה הקוראות לאזרחים להצביע למפלגת "יחד" בראשות אלי ישי "כדי שלא יהיה ילד עם אבא ואבא!".

לפני 13 שנה יצאתי מהארון. חשבתי לתומי שכעשור מרגע יציאתי, הדברים ייראו טוב יותר לי ולשכמותי. אבל עם איך שהדברים מתקדמים בישראל, נראה שגם ב-2059 אני, הילדים שלי והילדים שלהם נהיה מופלים לרעה והמדינה תמשיך להדיר אותנו.

רבים טוענים שנישואים והורות בקרב זוגות גאים הוא נושא שחוק, שנטחן מכל עבר. בכל פעם שאומרים לי את זה, אני תוהה - אם זה באמת כל כך שחוק, אז איך זה שדבר לא משתנה? ואולי זו בכלל הטענה הזאת על שחיקת הנושא היא שמביאה את הציבור הישראלי אל סף האדישות שלו לנושא? ואולי זו האדישות הזאת היא שמביאה אותם לא לדרוש ביחד איתי את הזכות הבסיסית שלי להתחתן ולהקים משפחה כרצוני? לא רק בשבילי, אלא בשביל פני החברה.

אפשר לתלות את האשמה למצב החשוך הזה על הרבנות ואנשי הדת, אבל זה לא יוביל אותנו רחוק. כי בשביל שנצליח לשנות משהו, ראוי לתלות את האשמה על האחראים האמיתיים - ממשלת ישראל לדורותיה, שבכל דור ודור ובכל קדנציה וקדנציה, ראשיה ממשיכים במדיניות גזענית כלפי חיי המשפחה של מי שאינו הטרונורמטיבי.

כיצד יתכן שבישראל 2019, אני עדיין צריכה לחצות אוקיאנוסים כדי להתחתן עם בחירת לבי? וחבריי ההומואים נאלצים לחצות יבשות כדי להביא ילד לעולם? כיצד יתכן שכאשר אהפוך לאם, אהיה נתונה לחסדיה של הבירוקרטיה הישראלית, שתעניק או לא תעניק לזוגתי ולי את רישום ההורות המיוחל? וגם אם אקבל את רישום ההורות, זה יתרחש בתהליך ארוך ומסורבל, שנמשך למעלה משנה והיה מורט עצבים. כיצד יתכן שבמדינה בה הזכות החוקתית לשוויון דורשת לא להפלות לרעה על רקע דת, גזע, צבע ומין, אבל אפליה על רקע הומופובי נעשית בגלוי כל כך ובגאון שכזה, כמשהו שפוליטיקאים מתגאים ומנופפים בו בגאווה? זו אפליה שזועקת לשמיים, אבל העיקר שהציבור אדיש.

ואומנם אין חדש תחת השמש, וזו בדיוק הבעיה - אנחנו עוברים עוד מערכת בחירות, אנחנו עוברים עוד חיים שלמים, ועדין אין התעוררות שמביאה לשינוי. אבל דווקא עכשיו בימי טרום בחירות, יש לנו אפשרות להציב את הנושא על סדר היום ולהודיע לנבחרנו שלא נתמוך במי שמדיר וכן נעלה על נס את מי שמעוניין לשנות.

אם לא נמשיך לטעון, לזעוק ולדרוש את מה שמגיע לנו, לעולם לא תהיה כאן מציאות אחרת. ולא רק אנחנו צריכים לדרוש זאת, אלה הזקוקים נואשות לשינוי, אלא כל מי שהנושא חשוב לו. לא מדובר רק בזכויות לקהילה אחת, אלא בזכויות בכלל, בפרצופה של המדינה. וזה יקבל צורה נאה, רק אם כל אזרחיה הנאורים של המדינה ייאבקו. רק יחד נצליח לגרש את החושך. 

הכותבת היא מנהלת תחום דת ומדינה בארגון "הברית הישראלית"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ