בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם בהורות יש פחד קהל, ממש כמו לפני הופעה

הורות עשויה לעורר חרדת ביצוע. היום, כשאני כבר אם לשתיים, אני מזהה בקלות את האמהות הטריות שמרגישות שכולם צופים בהן, בזמן שאין להן מושג מה לעשות

תגובות
ההמתנה של אדגר דגה

אחת לשבוע בערך אני חולמת את אותו החלום: אני נמצאת בתיאטרון, עומדת להיכנס אל הבמה, ולפתע מתחוור לי שאני לא יודעת מה אני אמורה לרקוד עכשיו. אני אומרת לרקדנים סביבי "אני לא מכירה את היצירה. לא התאמנתי עליה". הם תמיד עונים לי "אל תדאגי, עשי כמונו ותביני לבד". תמיד בחלום, אני היחידה שמודאגת מהעובדה שאני לא יודעת מה לעשות בהופעה. בעצת הרקדנים סביב, אני עולה על הבמה ועושה בדיוק מה שהם אומרים לי לעשות. אני מחקה אותם, עושה כמיטב יכולתי ומסתדרת. אבל בתוך תוכי אני מבוהלת לחלוטין.

במשך שנים חשבתי שהחלום הזה קשור להיותי אמנית במה - רקדנית. למען האמת, יצא שנקלעתי למצבים כאלה בקריירה שלי. אולי פחות קיצוניים, אבל דומים למדי. פעם, זמן קצר אחרי שהצטרפתי ללהקת מחול חדשה, אחת הרקדניות נפצעה ונאלצתי להופיע במקומה בהתראה של יום מראש. צלחתי איכשהו את ההופעה, ולמזלי לא הכרתי איש בקהל. חשתי חרדה, אבל לא באותה העוצמה כפי שאני מרגישה בחלום הקבוע.

לא מזמן היתה לי הארה. החלום הזה לא עוסק בהיותי רקדנית, אלא בהיותי אם. עבורי, האמהות דומה לצורך לרקוד בהופעה שלא קיימתי לקראתה אף חזרה. הורות נשמע אולי כמו משהו פרטי, אבל בשבילי זה מופע פומבי, בו כל מי שאני מכירה צופה בי. הוריי ואחותי הגיעו במיוחד בטיסה להצגת הבכורה. חמי וחמותי גם כן היו שם. חברים וחברות הגיעו מכל מקום כדי לראות את המופע "אורי הפכה לאם". אנשים זרים לגמרי באו, ולרובם היו הערות על ההופעה שנתתי. בן זוגי ישב בשורה הקדמית.

אני לא מזמינה אורחים לפרימיירות. מעולם לא עשיתי זאת. אני מעדיפה לחוש את המופע, לראות איך הוא זורם על הבמה, לבדוק שאין בעיות מביכות בתלבושות. ורק אז אני מספרת עליו לכולם. בכל הנוגע להורות, לא היתה לי שום דרך להימנע מחשיפה. כולם הגיעו, בעיקר כדי לראות את התינוקת, אבל בדרך הם ראו גם אותי. עייפה משהייתי אי פעם, לחוצה משהייתי אי פעם, בהלם מוחלט ובלי מושג קלוש איך הולכת הכוריאוגרפיה של המופע.

בשלושת החודשים הראשונים בקושי יצאתי מהבית. לא הרגשתי מוכנה לצאת לבמה. אפילו ביקור במכולת השכונתית היה מופע גדול מדי עבורי. איך אפשר להיראות בפומבי כשלא יודעים אפילו איך להפעיל את עגלת הילדים המסובכת שלנו, לא כל שכן את היצור הקטנטן שבתוכה? אבל למרות מאמציי להעלים אותה מאחורי מנעול ובריח, האמהות שלי היתה גלויה לעיני כל.

Parenting Styles | Scout O’Donnell | TEDxTheMastersSchool - דלג

מה שנחרת בזכרוני בבהירות מהחודשים הראשונים עם בתי הבכורה הם ההיסוסים. לעשות לה אמבטיה בשמונה בערב זה בסדר? להלביש אותה בשתי שכבות, או שאולי יהיה לה חם? האם חלב-אם הוא הבחירה הנכונה, או שאולי כל האמהות בפארק עם התרמוסים ובקבוקי הפורמולה החמודים יודעות משהו שאני לא יודעת? האם היא צריכה כובע, כפי שאמרה לי אשה אחת בשעה שניסיתי להכניס אותה למנשא? לכמה שינה היא זקוקה? איזו כמות מזון? כמה זמן לבלות איתה בבית וכמה בחוץ? האם היא תשרוד למרות חוסר הידע והנסיון שלי?

כשאני מופיעה על הבמה, גם אם זו הופעה חשובה מאוד, הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות הוא שקטע לא יצליח או שהדינמיקה בין הרקדנים לא תהיה טובה. זה מופע, בסופו של דבר, ויהיו עוד אחרים. אין כאן מרכיב של חיים ומוות. לא כך במופע החשוב ביותר בחיי. שם הסיכונים גבוהים. הרבה מוטל על הכף ולכל דבר יש תוצאות ממשיות. שילמתי על הטעויות שלי בשינה, במקלחות, בארוחות ובדאגות.

בימים אלה אני בעיצומו של סיבוב ההופעות השני, עם בת שנייה. אני הולכת לאותם פארקים, אותן חנויות, אותם ג'ימבורים ופעילויות. הדאגה, אי-הוודאות, הטעויות - הכל עדיין קיים. אבל יש גם שלווה שלא היתה עם ילדתי הראשונה. יש ביטחון מסוים. יש ידיעה שהכל עובר, משתנה, נעשה קל יותר, או לפחות אחר.

כשאני יוצאת עם הקטנה, אני רואה את האמהות הטריות. קל לזהות אותן. הן נראות חסרות ביטחון, עייפות, מודאגות. הן מביטות סביב, כמוני בחלום הקבוע שלי, נשמעות לסימנים של אחרים.

כשאני הולכת לראות מופע מחול, גם אם לא נהנית מהכוריאוגרפיה או מהביצוע, אני מקפידה להודות לרקדנים בסופו. הם נתנו מעצמם, וחשוב לי שיידעו שאני רואה אותם, שאני מעריכה את מאמציהם. אני חשה את אותו דחף בנוגע לאימהות הללו. אני רוצה לפנות אליהן, לעזור להן להתמודד עם חוסר הביטחון, לומר להם שאף אחת לא מכירה את הצעדים בהתחלה וכשהן הולכות לאיבוד, שפשוט יעשו מה שהרקדניות האחרות עושות. המופע יעבור בשלום, אל דאגה.

הכותבת היא רקדנית, כוריאוגרפית, עיתונאית ואם לשתיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו