מרשה ווקר, ניו יורק טיימס

אמי אוהבת להזכיר לי עובדות מביכות מילדותי, כדי שאזכור מאיפה באתי ולא ארים את האף. באחרונה סיפרה לי כיצד נהגתי לצעוד ברוב טקס לאורך המסדרון, כשראשי מכוסה בווילון דקיק, תוך שאני שרה בקול: "קבלו את הכלה". כששאלו אותי בגיל חמש מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, נהגתי לומר בגאווה: כלה.

אחותי הגדולה שמעה את הדברים ואמרה לי: "אי אפשר להיות כלה יותר מיום אחד. מה תרצי לעשות בחייך?"

הפכתי בעניין לרגע ואמרתי: "אישה של מישהו. אני רוצה להיות רעיה".
בדמיוני ראיתי את אותה תמונה בדיוק: אישה זוהרת בבגדי כלה. לפנטזיה היה קשר מאוד רופף לחיים כאשת איש. ברקע ראיתי צללית מטושטשת של גבר בטוקסידו, דמוי מלצר שמחכה למלא לי את הכוס. הרעיון שיש צורך באדם נוסף כדי להיות כלה או רעיה לא עלתה במוח הילדותי שלי. לכלה היה בעיניי תפקיד של כוכבת.

האשה, כפי שהבנתי בשלב מאוחר יותר, מלוהקת לתפקיד אחר לגמרי.

עד שפגשתי את בעלי בשנות העשרים לחיי, נשכחה מזיכרוני פנטזיית הילדות הזו. 

שנינו דחינו את רעיון הנישואין מכל וכל. כל אחד מאתנו חווה כילד גירושים מכוערים, והמיאוס כלפי מוסד הנישואין היה משותף לשנינו. מאוחר בלילה, אחרי סקס, על באגטים קלויים עם חמאה וגבינת פטה, לגלגנו על הטקס העייף הזה שעבר זמנו.

"אז ככה", אמרתי, ובלעתי חתיכת באגט, "אם אחד מאתנו יחוש שמערכת היחסים לא עושה לו טוב ולא ממלאת אותו סיפוק, הוא יכול לעזוב. פשוט מאוד".

"אנחנו נשארים יחד כי אנחנו רוצים להיות יחד", אמר, "ולא בגלל טקס מימי קדם, שבו אנחנו נשבעים אמונים זה לזה לפני מאה קרובי משפחה שאנחנו בקושי מכירים".
העניין סוכם וחזרנו לסקס.

כעבור שלוש שנים, כשנשאתי בבטני את ילדנו הראשון, לחצה עלינו אמי שנתחתן. לא נסוגונו מעמדתנו. עם זאת, כבר לא ראינו במושג הקליל "אושר" את הבסיס למחויבות הדדית.

אחרי לידת בננו השני, במקום לדון בנישואין נהגנו להתבדח: אם את/ה רוצה לעזוב, קדימה, רק קח/י אתך את הילדים. קח את היצורים המנוזלים והמייללים אתך. ותהנה/י מחיי הרווקות!"

היינו סטודנטים חסרי פרוטה למשפטים, וגידלנו כך את הפעוטות עד למותה הפתאומי של חמותי ממחלת הסרטן. בתוך הלחץ והאבל ששקענו בו, עלה בנו צורך נואש לחגוג משהו. כל דבר.

"שנתחתן...?", שאל בהיסוס ערב אחד, אחרי שהשכבנו את הילדים לישון. הוא עמד ליד הכיור כשמגבת מטבח זרוקה על כתפו.

"מה דעתך על טקס שבו נכריז על מחויבות הדדית", אמרתי, והמשכתי לשפשף סיר שרוף.

"אבל אז נצטרך לפנות לעורך דין כדי לנסח מסמכים שיבטיחו לנו את הזכויות שיש לזוגות נשואים", אמר, "קל יותר להתחתן. זה פתרון כולל".

"אני לא יודעת", אמרתי והנחתי את הסיר המטפטף בזהירות על המתקן לייבוש כלים. הוא נטל את הסיר והחל לנגב אותו.

"את זקוקה להגנות שמספקים נישואים", אמר, "וחוץ מזה, זה הרבה יותר זול".
בשיחה רומנטית זו החלטנו להתחתן.

אחרי החתונה קרה לי משהו מפתיע. הוא הציג אותי בפני אנשים כאשתו. כמובן. אני לא יודעת למה זה הקפיץ אותי ככה, אבל בכל פעם שהוא עשה זאת התכווצתי בתוכי. כאילו התהדקה בי פקעת.

כשחזרנו ערב אחד מבילוי עם חברים, הוא שאל אותי בנוגע לתגובה הפיזית שלי למילה. "אני שונאת אותה", אמרתי, "אני מרגישה כאילו אתה מדבר על מישהו אחר. לא עליי".
"אבל אני אוהב לכנות אותך אשתי".

"אולי נשתמש בהגדרה אחרת?"

"כמו מה?"

"בת זוג".

"זה נשמע כאילו אנחנו לא נשואים".

למען האמת לא רצית שיציגו אותי בשום כינוי חוץ משמי, אבל לא אמרתי לו את זה.
הסתדרנו כך תקופה ארוכה, אבל מקץ 5–6 שנים של הרמת גבות בפגישות עם מורות ובמסיבות קוקטייל, נכנעתי ואמרתי לו: "תשכח מזה. קרא לי אשתך. זה כבר לא משנה".
יש לשים לב לסימני אזהרה שכאלה במערכות יחסים, כשפשרות הופכות לתבוסות/ויתורים. ויתרתי על דבר שהיה חשוב לי.

באותם שנים חל בי שינוי מאוד עדין. כאשת איש ניקיתי יותר בתי שימוש, אירחתי יותר, ארגנתי יותר אירועים חברתיים, כיבסתי יותר, שילמתי יותר חשבונות והרמתי מהרצפה יותר גרביים מאשר בחיי כאשה לא נשואה. קניתי אפילו מגהץ — אף שמעולם לא גיהצתי דבר קודם לכן. המטלות הללו, השייכות ל"תחום אחריותה של האשה" במשפחה, לא היו לרוחי, אבל חשתי בקנאות שהן הטריטוריה האישית שלי, כאילו הן הקנו לי ערך וחשיבות.

למעשה, ליהקתי את עצמי לתפקיד ה"רעיה" ואז ניסיתי להתאים עצמי אליו. רק לעתים רחוקות, אם בכלל, חשפתי בפני בעלי את המתח הפנימי שהצטבר בי.

בסתיו שעבר נפגשתי עם עורך דין כדי לנסח הסכם גירושין. החלטנו להיפרד אחרי 18 שנות חיים משותפים. אחרי שני ילדים, שתי ערים, ארבעה תארים אקדמיים, ארבעה בתים, חמש מכוניות, חתול אחד, כלב אחד, ושישה אוגרים, התחלנו להתיר את סבך הקשרים שחיברו אותנו זה לזו. עמדתי להפוך מרעיה לרעיה לשעבר.

מצד אמי, אני דור שלישי של נשים גרושות. האם זה עובר בתורשה, או שמא זה פגם גנטי? הגירושים הם בעיניי חלק מובנה ממוסד הנישואין. תפישת מושג ה"רעיה" עברה אליי בתורשה, ולמרות מאמציי לא הצלחתי להגדירה מחדש ולהתאימה אליי.
האם היינו נשארים יחד לולא התחתנו? יש להניח שלא. הבעיות ביחסינו התחילו כבר בראשית דרכנו המשותפת.

אני נושאת בזיכרוני מחלוקת אחת שצצה שוב ושוב בחיינו המשותפים. אותו ריב התפתח בינינו פעמים רבות, אבל הגרסה שנחרתה בזיכרוני ושאני חוזרת אליה בדמיוני ברגעים של ספקות עצמיים, התרחשה במסעדה, כשנה לפני שהתגרשנו.
"אין לך שום יכולת לשתף פעולה", אמר. זה היה בערב הבילויים הקבוע שלנו, שהפך למעשה לערב של ריבים, "יש לך מושג עד כמה זה מתסכל?"

הנמכתי את קולי כדי שהסועדים בשולחן הסמוך לא ישמעו. "על מה אתה מדבר?", שאלתי, "אני עושה פשרות כל הזמן".

"אני מדבר על קבלת החלטות משותפת, ולא שאחד מאתנו מקבל החלטה והשני משלים איתה", אמר.

"אבל אנחנו מקבלים החלטות כל הזמן", אמרתי, "אנחנו מדברים ומדברים ומדברים".
"את פשוט לא מבינה", אמר וקיפל את המפית שלו. להבת הנר שבינינו ריצדה בשעה שדיבר, ואחר כך נרגעה. לא החלפנו מילה שעה ארוכה.

כשהגענו הביתה בדקתי את משמעות המילה במילון. שיתוף פעולה. הבנתי נכון: "פעולה משותפת עם אדם אחר במטרה לבנות או ליצור דבר מה". זה בדיוק מה שעשיתי, לדעתי.

אבל דעתי לא משנה משום שאם שני אנשים אינם שותפים לתפישת מושג כלשהו דוגמת "שיתוף פעולה", "נישואין", "בעל", "רעיה" — אין טעם במילים. ואולי הוא צדק. לא הבנתי, משום שכדי לשתף פעולה צריך להיות אדם שלם, ולא מישהו שמשקיע את כל כוחותיו ומנסה בקדחתנות מיוסרת לשחק תפקיד.

הגבולות שהקיפו אותי כאשת איש נשרו כלא היו.

אני מופתעת משובם של הרגלים ישנים; שוב אני מדוושת באופנים ברחבי העיר. השוטטות בין חנויות יד שנייה, שממנה נהניתי בתחילת שנות העשרים שלי, הפכה שוב לבילוי מסעיר. הצורך הכפייתי לסדר ולארגן נעלם. בלילות אני שוכבת על הספה לפני האח וכמו הכלב שלי מתבוננת בעוברים ושבים. אני מבלה בנעימים שעות ארוכות מבלי לעשות דבר.

האם זה דיכאון? התבוננות פנימית? בדידות?  - הזמן שאני מבלה עם עצמי ללא כל תכלית. אני לא יודעת איך מגדירים את זה. איך מכנים אשה שמציבה עצמה במרכז חייה שלה? אין בשפתנו מילה שכזו.

שבת אחת, לפנות ערב, כשהילדים היו עם אביהם, מצאתי את שמלת הכלולות הישנה שלי בקרקעית הארון, בתוך אותו ניילון ועם אותו כתם יין מקבלת הפנים. התפשטתי במהירות ולבשתי אותה. שוטטתי בבית כמו כלה גותית או רוח רפאים; טיפלתי בחשבונות ולאחר מכן הכנתי לעצמי ביצה מקושקשת לארוחת הערב, הכל בשמלה ארוכה ממשי דקיק בצבע שמפניה.

אני כבר לא רוצה להיות כלה כשאגדל, אבל מדי פעם מתחשק לי להתלבש כמו כלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ