איך מזהים גננת טובה? ולא טובה? וידוייה של גננת מסורה ומנוסה

הורים, לפעמים עובר לכם בראש לחנוק את הילדים? אז אני מתמודדת איתם כל יום, באהבה. זהו המדריך שלי להתנהגות נכונה מול צוות הגננות

סתיו מיכאלי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
כרמל מעודה בהארכת מעצרה, החודש
תבדקו את התגובות. איש חינוך אמיתי ידע מתי להגיב ולהתערב. כרמל מעודה בהארכת מעצרה, החודשצילום: אילן אסייג

החלטתי לנסות לכתוב בעקבות המקרים האחרונים, שנחשפו בתקשורת, של התעללות בפעוטות. התעללות שבוצעה על ידי גננות שאמורות לעקוב בפליאה אחרי כל צעד בתהליך הגדילה, האבולוציה וההתפתחות. נתחיל מהסכמה שהפגיעות הפיזיות מזעזעות והפוגעים הם לא אנשי חינוך! 

אציין בכוכבית קטנה, שישנם פעמים שגם להורים עוברת בראש המחשבה לחנוק את הילדים. הרי ילדים יודעים לסחוט וללחוץ בדיוק איפה שמפריע. כמובן, מרבית ההורים לא יעשו עם המחשבות האלה כלום ואף יהיו מזועזעים מעצם המחשבות האלה. אכן, לכולנו יש רגעי כעס ומשבר בהם היינו שמחים לערוף ראשים למי שמעצבן אותנו, אך ההבדל הוא שמובן לנו כי לעולם לא נבצע את הדברים.

לפני הכל היכרות קצרה עם יום עבודה ממוצע שלי - שרה שירים, רוקדת, מספרת סיפורים, מקנה הרגלים, מרגיעה פחדים, מארגנת אירועים, מגשימה חלומות. אני גם מעודדת כשנופלים, מסבירה את הגבולות של המותר והפחות רצוי בחיים בחברה, מפיקה הופעות, משחקת עם בובות ומשקפת סיטואציות. ואם זה לא מספיק אז גם מתווכת רגשות בגובה העיניים, יושבת בשיחות עם הורים עד שעות מאוחרות, מספקת מענה לשאלות, לובשת תחפושות וחובשת כובעים.

אני תמיד מקפידה שהידיים שלי יהיו פתוחות לרווחה, כדי שלכל ילד יהיה מקום להיכנס בחיבוק. אני גם משאירה את האוזניים קשובות ואת העיניים פקוחות לכל אינדיבידואל, מחייכת בכמויות (אפילו אם יש לי צרות פרטיות) בידיעה שאני עושה משהו שאני אוהבת ושיש בו משמעות. אין בי ספק  שהקהל שלי נבון וצעיר שמצפה ליחס בלי פשרות ועבורו אני מתכוונת לתת את כולי, לשמש מודל לחיקוי וללוות אותו בגדילתו.

כן, עבור הילדים שאיתי אני סוג של רוקסטאר ואתם לא מכירים אותי. גם לא רבים שכמוני שמחוברים לעשייה ביומיום.

לצערי, לעיתים קרובות עבודה בחינוך – דווקא בגלל המבוגרים שמקיפים את הילדים - שוחקת פי כמה, מזכירה תכניות ריאליטי מהסוג בהם יש כל הזמן בחישות וניסיונות חוזרים להדחות.

איך הילד נכנס לגן מבחינת אנרגיות? אני והילדים

ועכשיו לאפשרויות שעומדות בפניכם. גם אם תציבו מצלמות בגן, מה אתם חושבים שתראו? קודם כל למי באמת יש זמן פנוי לשבת ולצפות בשבוע שלם של פעילות, על תשע שעות ממוצע ביום? לא אדבר כרגע על צנעת הפרט, אבל כחומר למחשבה בגן הילדים מופשטים ומולבשים מהבגדים, החיתולים והתחתונים. עוד תראו, כי זה פשוט קיים בכל גן, ילדים רבים על צעצועים, נופלים, נושכים, קמים, נפגעים.

הדברים האלה יקרו לפחות פעם אחת לכל ילד כי הם בלתי נמנעים. לא יעזור אם תתקשרו בלחץ בעקבות מה שראיתם במצלמות. כל עוד לא תטיחו האשמות על סיטואציה חלקית בה צפיתם- תזכו לתשובות מנומקות מהגננות. ובינינו, אותם הדברים קורים גם בבית עם האחים, השתטחות במקום ציבורי כי לא עשו מה שרוצים, נפילה כזו או אחרת. אגב, מרבית הזוועות שנראו בתקשורת ולא רק השנה- נראים כי היו מצלמות בגנים, המצלמות לא מונעות התעללויות.

הדבר חשוב באמת הוא שתבדקו את התגובות של אנשי הצוות. איש חינוך אמיתי ידע מתי להגיב ולהתערב. מתי להניח לילדים להתמודד, מתי לתווך, כיצד לשקף סיטואציה כדי לצמצם חזרתה שנית, להציב גבולות ולתת את הכלים להתמודדות. 

ההמלצה שלי היא להישאר כל הזמן עם יד על הדופק. לשאול כל הזמן על מנת לקבל מידע על הילדים (רק בבקשה שימו לב- בסופי ימים לרוב המידע הוא בסיסי בלבד ויש קהל נוסף ששומע, שיחות עומק יוזמים עם הצוות החינוכי הרלוונטי בזמן בו כל תשומת הלב מוקדשת לכך). אתם בהחלט מוזמנים לערוך ביקורי פתע ולשלוח קרובים משפחה שונים שיתרשמו מהיחס. ועם זאת, אלה יחסים והאמון (ושחרור) בדברים מסוימים הוא קריטי.

אחת השיטות שלי היא לעדכן על דברים טובים באופן שיגרתי במהלך השבוע, עוד לפני שנשאלתי על כך, ולהעביר את ההתלהבות שלי מפעולה שהילד עשה. בכך אני מנסה לעורר שיח אצל המשפחה (בעיקר אם הילד עוד לא וורבאלי מספיק לשתף מה עבר עליו בגן), ושכשיראו את השם שלי על צג הסלולארי לא מיד יקפצו לגרוע ביותר. ואנחנו יודעים שאיך שרואים צלצול מהמורה או הגננת נכנסים ללחץ.

תנסו להבחין איך הילד נכנס לגן מבחינת אנרגיות, על מי הוא מדבר, את מי הוא מחקה ומחפש, למי רוצה לספר חוויה שקרתה לו בבית, להראות משחק/בגד/תיק שקנו לו. סוד קטן, חלק מאנשי החינוך שומעים את כל הרכילויות שקורות אצלכם בבית ישירות מהילדים. אני מניחה שזה גם הפוך והמסננת הלא קיימת של הילדים מספקת גם לכם לעיתים מידע עלינו).

הנורות האדומות אף הן קיימות - אצל הורים וצוותים מתרחשים קשרי שתיקה ופחד לאבד פרנסה, פחד לפטר ולהחליף צוות כדי להימנע מפיצויים גבוהים ותחושה של צוות לא יציב. לכן גננות רבות יעדיפו לשתוק במקום לדבר, להמציא תירוצים למה שרואים. יהיו הרבה שינסו לדבר ויושתקו כמו במשטרים הכי חשוכים ודיקטטורים. בעיניי בכל אופן, לדבר כשזה פיקוח נפש-זה אומץ.

אין לי פחד משאלות של הורים - מבחינתי לקבל ילד זה לקלוט לגן ולהכניס ללב גם את המשפחה שלו ולהימצא שם עבורה. במקביל אני מצפה מכם שתדברו איתי ישירות, וודאי לפני שאתם מפיצים שמועה. אני גם מצפה שכשאין לכם אמון במישהו מהצוות, שמשהו באינטואיציות לא יושב לכם טוב (ושוב, נימוקים מקצועיים, לא עניינים של חברים מהשכונה ומבילויים), ולמרות הקושי העצום והצורך להיות בעבודה- אל תתפשרו ופשוט קומו ותוציאו את הילדים מהגן!

הכותבת היא אשת חינוך זה 13 שנה, ורואה בעבודה עם ילדים שליחות ודרך חיים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ