מול אם שעברה "לידה שקטה", פשוט שבו בשקט ותקשיבו

ההנחה שמוטב לפנות מיד את חדר התינוקות, כאילו יהיה ניתן בך למחוק את הלידה, שגויה ומקוממת. אנחנו לא אמורות לבלוע את הצער שלנו כדי להקל על החברה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תינוק מיד לאחר הלידה
תינוק מיד לאחר הלידהצילום: ליהי עמיצור לובל

מי שאיבדה תינוק ואזרה אומץ להכין כרטיס ברכה עם תצלום משפחתי, לעולם תחוש בהיעדרו של מישהו. בעדכונים שהיא שולחת לקרוביה וידידיה לעולם יחסר משהו, בגלל הסיפור שאינו מסופר. לעולם תשכון אצלה הרוח שאפילו דיקנס לא דמיין, רוח חג המולד שלעולם לא יהיה.

על פי נתוני המרכזים לפיקוח על מחלות ומניעתן (CDC), יותר מ-23 אלף לידות שקטות התרחשו בארה"ב בשנת 2013. 12,900 תינוקות נוספים מתו בשבוע הראשון לחייהם. בעולם כולו מתים 4.1 מיליון תינוקות בשנה זמן קצר לפני הלידה ובשבוע הראשון לחייהם.

כשהייתי בת 36 הצטרפתי לאחוות הנשים שילדו אבל נותרו ללא תינוק. מאז הצטרפו אלי עשרות מיליוני נשים בעולם. רובנו לא זכו לצפות בחזה קטן מתרומם ויורד או לגעת בתינוק חמים. הריח היחיד שעלה באפנו הוא ריח בית היולדות. חלק מהאמהות זכו, כמוני, להיות עדות לחיים קצרים, אבל הדברים שעשו לנו ולתינוקות שלנו כדי להציל אותם ואותנו מנעו מאיתנו לגעת בהם כשעדיין היו בחיים. לחלק מאיתנו נותרו זכרונות של כמה שעות או ימים.

אנחנו יודעות שילדנו, אבל אז נקטע ציר הזמן. אנחנו מחפשות בקדחתנות את הדף הבא, אבל הוא ריק, וכך יהיה לעולם. הדימיון שלי מצייר בדפים הריקים הללו דברים נפלאים ונוראים בו זמנית. האם היה גדל לו שיער מתולתל או גלי? האם היו עיניו חומות כהות או חומות ענבריות? האם היה אוהב דרקונים או את "הפוני הקטן שלי", או משהו שונה לגמרי שאיני מסוגלת אפילו לדמיין? שאלות חסרות מענה הן שאלות קשות מאוד.

"אנחנו יודעות שילדנו, אבל אז נקטע ציר הזמן"צילום: רויטרס

החברה לא אוהבת לשמוע עלינו, האמהות הנטושות. ייתכן שלא ידוע לכם בכלל שחברה או בת דוד או אפילו אמא שלכם איבדה תינוק זמן קצר לפני הלידה או מיד לאחריה. למדנו להסתיר את הדבר. היגון שלנו נושא סטיגמה ומלווה בבושה. אתם תוהים אם אנחנו אשמות בדבר? אתם חוששים שזה מידבק? או שאולי קשה לכם לדמיין את הסבל שלנו. אין שום ביטוי שמתאר אשה שיוצאת את שערי בית היולדות ללא תינוק - רק תמונה קשה.

במשך שנים ארוכות חשבו כולם, גם הרופאים, שמוטב לפנות את חדרי התינוקות, כאילו בסילוק העריסה והחיתולים שהוכנו מראש יהיה ניתן למחוק את זכר לידת התינוק. אנחנו יודעות מה קרה לגוף שלנו. אנחנו יודעות מה איבדנו. מן הראוי שהסביבה תכיר בכך, ותמנע מאיתנו שתיקות ומבטים נבוכים. כדי להמשיך בחיים, אנחנו, בנות הקהילה השקטה והעצובה הזו, נאלצות להתייסר ללא הרף בשאלה "האם לספר או לא לספר?"

אצלי זה מתנהל כך: יש לי שני בנים בני 14, ולכן כולם שואלים אם הם תאומים. בכל פעם שאני עונה, נפתח הפצע שלי מחדש. ואז השאלה היא: האם תזכו לראות אותו מדמם, או לא? אני יכולה לחסוך מהמתעניין את אי הנוחות שבידיעת האמת, האמת של בניי, ואני אומרת, תאומים. כשאני עושה זאת, הקרביים שלי מדממים. איש לא רואה, אבל אני מרגישה שאני בוגדת, וזה כואב.

אני יכולה גם לשחרר קצת מהצער שלי לאוויר, ולהסביר שהם שלישייה וכי איידן הבכור מת זמן קצר אחרי הלידה. ואז משתררת שתיקה נוראה, משום שאין דבר שיכול לרוקן חדר מחמצן יותר מהר מאם שאומרת, שילדה תינוק מת. בן השיח יזדרז לומר: "אני נורא מצטער". אז מה אומרים לו? "הכל בסדר"? שום דבר לא בסדר.

כתבת "כאן" על לידות שקטות

עוד לפני שהמלים מספיקות לצאת מפי, אני מתחרטת על כך שסיפרתי על ילדי השלישי. אני מרגישה אחראית למבוכה שעורר הצער שלא הייתי אמורה לחלוק עם השומע. אני לא רוצה להרגיש מודרת יותר משאני מרגישה ממילא, ולכן אני אוספת במהירות את שרידי העצב שלי פנימה, למקום שבו הם יכולים לחתוך רק אותי. הפנים שלי מתקפלות ונפתחות כמו יצירת אוריגמי שהתפספס בה קיפול חשוב בהתחלה, בשעה שאני מנסה בכל הכוח לא לבכות. לא תמיד אני מצליחה.

גם רופאים מתקשים להתמודד עם הסבל הכרוך במות תינוקות לפני לידה או מיד לאחריה. אני יודעת זאת משום שאני רופאת נשים, וגם אותי לא לימדו איך לעזור למטופלות שעברו חוויה דומה. אף שהתפרסמו מחקרים המעידים על הפגיעה הרגשית, הגופנית והסוציו־אקונומית העצומה שנגרמת עקב מקרים אלה, רק לעתים רחוקות אנחנו מטפלים בבעיה בכלים קונקרטיים, שעשויים לעזור לנשים כמוני. לפעמים משייכים אותנו לקטגוריית הסובלות מדיכאון אחרי לידה, אבל אף שרבות מבינינו אולי סובלות מדיכאון, אין זה נכון רפואית וגם לא הוגן לייחס לנשים שאין להן תינוק בעיה שכזו.

אני נדהמת מכך שידעתי כל כך מעט על הסבל השקט הזה, משום שאני בעלת ניסיון עשיר יחסית לעמיתיי למקצוע במקרים שכאלה. אני מבצעת מדי פעם הפסקות הריון בטרימסטר השני בשיטת D&E (הרחבה וריקון), המשמשת לעתים לביצוע הפלות כירורגיות (חלק ממתנגדי ההפלות דורשים לאסור ביצוע הליך זה). במקרים מסוימים אנחנו עוזרים בשיטה זו לנשים שעוברן מת ברחם טרם סיום ההריון. לא כל אחת מסוגלת ללדת תינוק מת במחלקת יולדות שממנה יוצאות רוב האימהות עם התינוק הנכסף. לפעמים הדרך היחידה שבה הרפואה יכולה להקל עלינו היא לאפשר לנו להירדם ולהתעורר כשהכל כבר מאחורינו.

חזרתי לעבודה כמה חודשים אחרי שהבאנו הביתה את שני הבנים שלי. האפר של איידן היה עדיין בארון שלי, משום שלא היה לי האומץ לקבור אותו בעיר שלא ידעתי בוודאות אם אחיה בה כל חיי. באחת המשמרות הליליות הראשונות שלי ביצעתי D&E באשה שתינוקה מת בערך בגיל שבו מת איידן שלי. פרטי אותו לילה אינם זכורים לי, אבל אני זוכרת איך היא נראתה כשהגיעה לביקור מעקב. ראיתי על פניה שאצורים בה רגשות שהיא אינה יודע איך לפרוק, ושהיא נקרעת מבפנים. ראיתי את עצמי.

הנחתי את ידי על ידה ואמרתי לה: "אני יודעת". היא הביטה בי. "איך שורדים אחרי דבר כזה?", שאלה. אנחנו לא אמורות לערב בין חיינו הפרטיים לרפואה, אבל סיפרתי לה שגם אני חוויתי אובדן ושרדתי. זו היתה העזרה הרפואית היחידה שיכולתי להגיש לה. השתיקה נשברה.

אם אתם מכירים מישהי שאיבדה תינוק מעט לפני או אחרי הלידה, תחשבו כמה קשה היה לה לשלוח את הברכות הללו. להעמיד משפחה פגועה לצילום קבוצתי או לעדכן את הידידים והקרובים בקורות המשפחה מבלי לספר את כל הסיפור. תחשבו על אלה שאינן שולחות ברכות. יש שנים שבהן פשוט קשה מדי לעשות זאת. אפילו עכשיו, אחרי 14 שנים.

אנחנו לא אמורות לבלוע את הצער שלנו כדי להקל על החברה, ולכן, כשמישהי אוזרת אומץ ומספר את האמת על איידן שלה, הקשיבו לה. שבו בשקט והניחו לנו לשפוך לפניכם את השברים, משום שאולי, אם לא נצטרך לאסוף אותם כל כך מהר, אולי הם יחתכו אותנו פחות. אנחנו לא די מפותחים/מתקדמים לטפל? בנשים מסוגי, עדיין לא. אבל אני מקווה שאם תוכלו להקשיב ולאפשר לנו להשמיע את האמת שלנו, אולי יום אחד נצליח בכך.

אל המאמר בניו יורק טיימס

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ