שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תשירו לתינוק גם עם זיופים, עבורם זהו "איתות מחבר"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילוסטרציה ילדה עם סבתא
" כבר בגיל צעיר מאד מגלים תינוקות רגישות לקצב וגובה צליל ומסוגלים לזהות נעימות מוכרות"צילום: Alexey Emelyanov / Getty Images

אני לא מסוגלת להסביר למה דווקא זה היה השיר הראשון שזמזמתי לנכדתי שישנה עטופה ומגולגלת כמו משה בתיבה בבית החולים כשהיתה בת כמה שעות בלבד. זו לא היתה נעימת שיר הערש של ברהאמס - בחירה מתוחכמת וקלאסית, וגם לא מנגינה של שיר ביידיש, אף שמכנים אותי "באבע", סבתא ביידיש. זו היתה בלדה שמן הסתם לא האזנתי לה ולא חשבתי עליה עשרות שנים: Surfer Girl של הביץ' בויז. ואולי זה קרה בגלל המשפט "עשתה מהומה גדולה בלבי".

אבל המלים האלה לא יכולות להסביר עוד שיר ישן שצץ לו פתאום לאחרונה: Mr. Lee, להיט מ-1957 ששרה להקת הבנות "דה בובטס". זה שיר דביק, בוודאי לא מעמיק, אך נכדתי אהבה את "הגיהוק" הקטן בפזמון החוזר. גם בזמן ששרתי לה את השיר הזה, השתאתי: מניין זה צץ?

כששאלתי סבים וסבתות אחרים מה השיר הראשון ששרו לנכדיהם, שמעתי על שירי ערש, שירי ילדים בשפות שונות, שירים ששרו להם הסבים והסבתות שלהם. "את קרן האור שלי" התברר כאחד הפופולריים. אחרים הם קיבלו השראה מהביטלס, דין מרטין, בוב מראלי וברני. אך חברתי דייל זכאית לפרס "השיר הנשכח". היא שרה לנכדתה התינוקת הקטנטנה את "האם המסטיק שלך מאבד את טעמו בלילה דבוק על מראשות המיטה?" של לוני דונגן. דייל לא מספיק מבוגרת. היא לא שמעה אותו ברדיו כשהגיע למצעד הפזמונים ב-1961, אבל היא למדה אותו במחנה קיץ לפני המון שנים. והנה השיר הזה צץ לו פתאום שוב, והלסת של ילדיה נשמטה מרוב תדהמה.

יש סבים וסבתות שתכננו מה לשיר, אבל אצל רבים מאיתנו המוזיקה פשוט הגיחה בספונטיות ובהפתעה גמורה. זה גורם לי לתהות אם פזמונים נשכחים מאוחסנים באיזה מקום אצלנו במוח ומחכים במשך שנים לרגעי התרגשות כדי להשתחרר. מדענים חוקרים דברים כאלה, זה נקרא "היבטים נוירו־קוגניטיביים של המוזיקה", ולכן השמעתי את התזה שלי באוזני שניים מהמובילים בתחום. הם העמידו אותי על טעותי בנועם. לא, אין שום פינה בהיפוקמפוס שבה אנחנו מאחסנים שירים ישנים. המוזיקה קשורה לחלקים רבים במוח שלנו.

"המוח הוא לא דיסק קשיח, ובו תיקייה שבה אנחנו מאחסנים את כל החומר הזה", אמר לי ד"ר סמואל מר, החוקר הראשי של מעבדת המוזיקה באוניברסיטת הרווארד. (השיר הראשון שהשמיע לבנו הקטן היה American Tune של פול סיימון). אלא ששיחתי עם ד"ר מר ועם הפסיכולוגית סנדרה טריהב מאוניברסיטת טורונטו רק חיזקה מה שסבים וסבתות רבים יודעים באופן אינטואיטיבי: לשיר לילדים, כפי שאנשים עושים בכל העולם, נמנה עם הפעילויות המשמעותיות ביותר שאנחנו חולקים איתם.

מדענים למדו הרבה על תינוקות ומוזיקה בעשרות השנים שחלפו מאז הייתי אמא חדשה. הם ערכו ניסויים, מדדו את משך המבט של התינוקות, את התנהגותם ואפילו את קצב הלב ואת הורמוני הדחק שלהם. הם דיווחו כי כבר בגיל צעיר מאד מגלים תינוקות רגישות לקצב וגובה צליל ומסוגלים לזהות נעימות מוכרות. "הזיכרון המוזיקלי שלהם מדהים", אמר מר, "זה חוצה מעמדות ותרבויות. התינוקות הם מאזינים בעלי קליטה מדהימה".

מחקרו של מר הוכיח שתינוקות בני חמישה חודשים, שהוריהם שרו להם שיר במשך שבוע או שבועיים זוכרים את הלחן גם כעבור שמונה חודשים. כשהם פוגשים במעבדה זרים ששרים להם, הם מקדישים תשומת לב רבה יותר למי ששר את הלחן המוכר ופחות לכל שיר אחר, גם אם המלים והקצב זהים. וכך, גם בגיל 11 חודש, תינוקות שנחשפו לשיר למשך שבוע או שבועיים יבחרו בחפץ (נניח בובת אריה) שנותן להם אדם זר ששר את השיר המוכר ויעדיפו אותו על פני חפץ שייתן להם זר אחר שאת שירו הם אינם מכירים.

יתרה מכך, לדברי טריהב, תינוקות מקדישים תשומת לב רבה יותר לשירה מאשר לדיבור, וזה אף עשוי להשתלם. במעבדה, בתאורה עמומה, תינוקות בני שבעה עד עשרה חודשים יאזינו בקשב בממוצע תשע דקות לפני שיתחילו לדרוש תשומת לב או לבכות, זמן כפול לעומת יכולתם להקשיב לדיבור מוקלט. "זו הסחת דעת מדהימה כשמשהו מציק", אומרה טריהב, "מתחילים לשיר להם, והם מוקסמים". העובדה שתינוקות מתמודדים עם שלל מראות, צלילים וחוויות חדשות עשויה להסביר מדוע הם גם מגיבים בעוצמה רבה כל כך לחזרות. כשאנחנו שרים את אותם שירים שוב ושוב, "לתינוק יש ציפיות למה שבא אחר כך" הסבירה טריהב. "כשציפיותיהם מתגשמות, זה מתגמל ומנחם מבחינתם".

בכל יום חמישי אני שומרת על נכדתי "ברטולה" - כינוי חיבה שקיבלה לכבוד שחקן הבייסבול ברטולו קולון. לעתים קרובות היא מגלה מורת רוח כשאני משכיבה אותה לישון אחר הצהריים, אבל לא אחת אני שומעת אותה שרה לעצמה ומתארגנת בעצמה לשינה. התאוריה של מר גורסת כי השירה משדרת שמבוגר מסוים מקדיש להם תשומת לב, דבר חשוב ביותר לתינוקות החלשים. "השיר הוא בבחינת אות מחבר, זה מישהו מהקבוצה שלי", אמר. וזה מסביר במידת מה מדוע לא כל כך חשוב אם אנחנו שרים טוב או מזייפים. הילדים מגיבים לתשומת הלב, לרגש. "מכניסים בפנים את כל הרגש, וזה מה עובר, לא אם השירה מדויקת", אמרה טריהב.

ברטולה ואני עברנו בינתיים לשירים של הטמפטיישנס ופיט סיגר וגם לשירי משחק. בדיוק כפי שכתבה טריהב, השירה מביאה לנו "עונג, נחמה, רגשות משותפים ואחדות מטרה" ואולי גם יתרונות אחרים. לאחרונה בתי אמה ואני חזרנו מחופשה בנסיעה ארוכה בת שבע שעות במכונית ממסצ'וסטס לברוקלין. ידענו שהנסיעה עלולה להיות גיהנום. איזו ילדה בת שנתיים תשמח לשבת קשורה במכונית פרק זמן ממושך כל כך?

התכנון היה שאחת מאתנו תשב עם ברטולה מאחור חמושה בספרים, צעצועים, חטיפים, לוח ציור וכמה סרטונים בטאבלט. אבל בתי גם הכינה רשימת שירים בטלפון שלה. מג'וני קאש ודיוויד בואי עד קרמיט הצפרדע. חיברנו את הטלפון למערכת השמע במכונית והתפללנו לטוב. אני נשבעת, הנסיעה האינסופית הזו עברה בשקט גמור. אני לא יכולה להוכיח אם המוזיקה אחראית לכך, אולי ברטולה נהנתה לשבת עם המבט קדימה, אולי היא סתם היתה רגועה. כל מה שאני יודעת הוא שפרט לתנומה של שעה ובקשות חוזרות ונשנות לשמוע את Ring of Fire ואת "שיר האותיות", היא ישבה עם המוצץ בפיה והקשיבה למוזיקה כל הדרך עד הבית.

למאמר בניו יורק טיימס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ