30 שנה לחוק חובת הדיווח

לא היה לנו הח"כים מאומה מלבד תסכול, זעם ועצב עמוק

חה"כ לשעבר דדי צוקר נזכר כיצד סיפורה הטרגי של הילדה המוּכָּה מורן דנמיאס, שמתה אחרי התעללות ממושכת מצד משפחתה ושתיקת הסביבה, הוליד השבוע לפני 30 שנה את החוק המחייב כל אזרח לדווח לרשויות על חשד ליחס לא הולם כלפי ילדים

דדי צוקר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דדי צוקר
דדי צוקר (במרכז) בשבתו כחבר כנסת. במהלך החקיקה לא היינו מודעים לכל ההשלכות שיהיו לחוקצילום: דניאל רוזנבלום
דדי צוקר

בתחילה היתה הילדה מורן דנמיאס. מורן לא עמדה בההתעללות המתמשכת שעברה בביתה וגם אשפוזה בבית חולים במשך חמישה חודשים לא העלה לה ארוכה. מוכה היא מתה. גם חברי הכנסת שנטלו חלק בחקיקה חוק חובת הדיווח - שהוא למעשה תיקון מספר 26 לחוק העונשין, המחייב כל אזרח בישראל החושד שילד או ילדה עוברים התעללות או הזנחה לדווח על כך למשטרה או לרשויות הרווחה - היו נתונים לאותה סערת רגשות שהסיפור האומלל של מורן חולל בקרב הציבור בישראל.

ליוזמה של הח"כים לא קדם לימוד ובדיקת נתונים. לא היה לנו מאומה מלבד תסכול, זעם ועצב עמוק. לא היה לנו מאומה, זולת יכולתנו לחוקק. אבל מה לחוקק? מה אפשר לעשות מול תופעה חברתית רחבה כזאת של התעלמות? והרי לא מדובר במעשה המבוצע בידיים מעוררות אימה של עבריינים, אלא באזרחים שפשוט רואים ולא עושים דבר. לא ידענו ידיעה של ממש על היקף התופעה ואיש מאיתנו לא רכש ניסיון בתחום. ראשית מעשה היתה האינטואיציה, והזעם.

במהלך החקיקה לא היינו מודעים לכל ההשלכות שיהיו לחוק. כן היינו מודעים לעובדה שאנחנו מחוללים שינוי חוקתי ותפיסתי. מרגע שהעברנו את הדיון למישור הפלילי, ביצענו משהו שטרם נעשה עד אז. החלת חובת דיווח שאי-ציות לה גוררת ענישה היה כמעט מהפכני. הפיכת השתיקה, או הסטת העיניים וההתעלמות, לכדי עבירה פלילית היה חידוש מרחיק לכת.

כל מה שכדאי לקרוא על ילדים, הורות ומשפחה

כדי להגיע למסקנה שהפניית עיניים ממעשה עוול היא עבירה בפני עצמה נדרשו המחוקקים להתייחס למספר שאלות עקרוניות (לא שאלות טכניות או מעשיות) כמו למשל, עד איזו נקודה מתירה המדינה למשפחות לחנך את ילדיה על פי דרכה והשקפת עולמה, ומאיזו נקודה פוקעת סמכות המשפחה ורשאית המדינה להתערב? או במילים אחרות: מתי מופר האיזון בין זכות המשפחה להנחלת חינוך בדרכה ובשיטותיה, לבין זכויות הילדים והזכות של כל אדם לביטחון? בשאלה הזו לא ראו כל הח"כים באותו האופן. הסתייגויות מפורשות ופומביות נשמעו מנציגי הקהילה החרדית.

סוגיית הזכות לפרטיות העסיקה את המחוקקים ברמה העקרונית. מתי מותר למדינה לפתוח את דלת הבית ולדרוש דיווח על המתרחש בתוכו? במקרה הקיצוני של מורן התשובה היתה קלה. ואולם, מרבית אירועי ההתעללות סמויים מין העין, ופעמים רבות הם מתרחשים בתחום האפור ולאו דווקא בנקודות קיצון מובהקות.

סוגיה אחרת שצפה במהלך הדיון בחוק היתה עצם הפיכת מחדל לעבירה פלילית. חברי הכנסת נדרשו לתת תשובה לשאלה האם המחוקק לא מרחיק לכת בכך שהוא עומד לדרוש מהציבור דרישה שאולי הוא לא יכול לעמוד בה.

השאלות האלו נענו כולן. במובן הזה, החוק לא נותר שותק באף אחת מן השאלות העקרוניות: אי דיווח הפך לעבירה, ולסמכות המשפחה נקבע גבול. מי שיחצה את הגבול הזה הוא עבריין ועליו להיענש. גם לזכות לפרטיות יש גבולות ועליה להתאזן מול עקרונות בסיסיים אחרים כמו הזכות לביטחון.

לאחר מתן התשובות לשאלות העקרוניות נותרו שאלות מעשיות נוספות: מי מפקח? איך מדווחים? מי איננו חייב בדיווח? איזה משרד ממשלתי וסוכנויות עירוניות יבצעו את המשימה? אלו שאלות חשובות, אבל אינן הכרעות מהותיות כמו הסוגיות שצוינו לעיל, ועל כן הן נענו ביתר קלות מבחינה רעיונית.

לא הייתי בטוח איזו תמורה עשוי החוק, שניסה להתמודד עם תופעה חברתית, יחולל. למעשה, ביקשנו לרסן ולהגביל התנהגות שאנחנו מצאנו כפסולה מבחינה מוסרית, ועתה גם מבחינה חוקית. היקף הדיווחים הפתיע אותי ועלה בהרבה על הציפיות. כולי תקווה שהדיווח, שרק בו עסקה החקיקה, משמש ככלי אחד בסל הכלים המבקשים להדביר את האלימות וההתעמרות בילדים חסרי הגנה. עלינו לזכור גם שדיווח הוא רק כלי, לא התכלית.

דדי צוקר היה חבר כנסת בעת שהחוק הונח על שולחן הכנסת, נידון ואושר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ