כך נראה בידוד קורונה עם פעוט

חזרנו מחופשה בווינה ונאלצנו להיכנס לבידוד. יחד איתנו גם בננו מלא האנרגיה בן שנתיים ושבעה חודשים. אנחנו מנסים לשמור על אווירה עולצת, אבל לפעמים הדאגות מחלחלות

הדס גרופר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בידוד עם פעוט
מסלול המכשולים שהכנו לבננו. השראה מגיעה לפעמים ממקומות משונים צילום: הדס גרופר
הדס גרופר

כל מה שרצינו זה לנסוע לחופשה בלי הילד. זה הכל. אחרי שנתיים ושבעה חודשים לא חשבנו שזה כל כך הרבה לבקש. לפני כשבוע חזרנו, בן זוגי ואני, מאותה חופשה בת ארבעה ימים בווינה. היתה חופשה בסדר, וינה נקייה מאוד והמלון נחמד, אבל זה ממש לא היה שווה את מה שקורה לנו מאז. בשבוע שעבר, אנחנו ועוד כ-70 אלף ישראלים נכנסנו לבידוד בגלל שהיינו בחופשה. נו, איך אבא שלי אומר ביידיש "נוך א-פוץ דה כלה" (עוד זין לכלה).

אז קודם כל לחדשות הטובות, נכון לעכשיו אין לנו חום ולא אף אחד מהתסמינים האחרים שמשרד הבריאות מפרסם. מה שיש לנו זה ילד בן שנתיים ושבעה חודשים, שאנחנו לא מצליחים להבין אם הוא צריך להיות בבידוד כי הוא איתנו בבית ואין מישהו אחר שיטפל בו, או שהוא נחשב "מעגל שלישי" ויכול לצאת החוצה. במוקד של מד"א וקופת חולים קיבלנו תשובות מבולבלות. מוקד של משרד הבריאות? אי אפשר אפילו להגיע אליו. ברגע שמנסים לחייג *5400 השיחה פשוט מתנתקת. נהדר. החלטנו להשאיר אותו איתנו. שיהיה. 

הדבר הראשון שעשינו הוא משלוח מהסופר דרך האתר. "קני שימורים של תירס!", צעק עלי בן זוגי מהמטבח. אנחנו לא אוכלים תירס. אבל הוא בשלו, אומרים לו מצור, אז מיד נהיה לו חשק ללוף. הזמנתי תירס בשימורים, שיהיה. הדבר השני שעשינו זה לנסות להבין איזה ציוד אנחנו צריכים כדי לעבור את הימים הקרובים: חברים נשלחו עם הוראות לבית המרקחת הקרוב להביא תרופות שעמדו להיגמר, סבתא נשלחה לרכוש ספרים, פאזלים וחומרי יצירה. שיהיה. 

ביטלנו את הפגישות שהיו ביומן ותהינו מי מפצה את העצמאיים על אובדן ימי עבודה, ורק אז נחתה עלינו ההבנה שיש לנו שבוע שלם להעסיק ילד תזזיתי בתוך 80 מטרים רבועים. אלוהים שתשמור. איך בכלל מתווכים את המצב לילד כל כך קטן? "אי אפשר לרדת לגינה, כי אנחנו צריכים לשמור שכולם יהיו בריאים? תפסיד את מסיבת פורים בגן כי יש משהו שהוא פחות קטלני משפעת, אבל יותר מדבק מבייבי שארק?". 

האחראית על מחלות מידבקות במשרד הבריאות בחדר בידוד בשיבא, בשבוע שעבר
למצולמת אין קשר לכתבה. חדר בידוד בשיבאצילום: AFP

נזכרתי בספר "חדר" של אמה דונהיו, שמספר על בחורה שנחטפה על ידי אדם ונכלאה במרתף שלו לעשור כשהיא מגדלת את הילד שלו שם. הסיפור נוראי, אבל נזכרתי בסצינה שבה היא מתארת איך מנהלים חיי יומיום בתוך חדר: בכל בוקר עושים ספורט על ידי קפיצה בין רהיטים וריצה במעגלים בתוך החדר. נו, השראה מגיעה לפעמים ממקומות משונים. החלטנו לנסות להוציא קצת מרץ על ידי בניית מסלול מכשולים, שכולל דילוג מעל כל הכסאות שיש לנו בבית, זחילה מתחת לשולחן של הסלון, גלגולים על מזרן היוגה וזחילה דרך אוהל מאולתר ממגבת חוף ושני כסאות מתקפלים. 

פעילויות נוספות שעשינו היום: קפיצות על המיטה, מלחמת כריות, פאזלים, ספרים, פלסטלינה, לגו והסתכלנו מהחלון ואמרנו מה אנחנו רואים. ואחרי שעשינו את כל זה, עבר רק חצי יום. אלוהים אדירים. אנחנו שומרים את קלף הטלוויזיה לשעת קריסה. אנחנו בטוחים שהיא עוד תגיע. ניסינו לעשות רשימה של עוד דברים שאפשר לעשות: לאפות עוגה (אם את בבידוד, אף אחד לא רואה שהשמנת), לקשט את הבית למסיבת פורים מאולתרת (אמא תראה אם היא נכנסת לשמלת כלה שלה ומזל שאבא חגורה חומה בקראטה), לסדר את כל המכוניות בשורה אחת מצד אחד של הבית לצד השני. ו.. נגמרו לנו הרעיונות. 

האמת, שלמרות שאנחנו מנסים לשמור על אווירה צוהלת, המחשבות בסוף מתגנבות לראש. ביום שבת ביקרתי את שני ההורים המבוגרים שלי, מה יהיה אם... לא, עדיף לא לחשוב על זה. ומה עם כל הלקוחות שראינו השבוע? מה זה יעשה לעסק אם השם שלנו יופיע ברשימת החולים? ומה יהיה עם כל התחזיות הרעות על הקריסה האפשרית במשק? לא, עדיף לא לחשוב על זה. בואו נחפש במקום זה מתכון מוצלח לעוגה. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ