"ככל הנראה זיהמנו את כולם בקורונה. מה עושים עכשיו?"

לפני 25 שנה ותשעה חודשים "פוזיטיב" היתה בשורה משמחת על בואו של הבן שלנו לעולם. עכשיו "פוזיטיב" בישרה את הכניסה של כולנו לבידוד מדכדך והצורך להתריע בפני כל מי שפגשנו

ענת מחלב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בובות קורונה בבוליביה, החודש
ענת מחלב

"להיות אדם שלם בזכות עצמי", אני משננת לעצמי, לוחצת על כפתור Start בהליכון ומתחילה להגביר מהירות. הייתי מעדיפה לרוץ על שפת הים או על ההליכון בחדר כושר, אבל במקום זה אני רצה על ההליכון בבית, בתוך הסלון, ליד הטלוויזיה, מנסה להדחיק את המחשבה שלא יצאתי מהבית כבר למעלה מחודש. 

הבן הבכור שלי מתלבש יפה ויוצא, הילדה קבעה עם חברה והבטיחה שתשמור ממנה מרחק של שני מטרים, והצעיר חזר לקורס שלו בצבא. אחרי ההודעה של משרד הבריאות המאפשרת לנו לצאת מהבית, כולם יצאו חוץ ממני. אני זקוקה ליותר זמן, אני חושבת לעצמי, וממשיכה לרוץ על ההליכון.

מדוע אני כל כך מתעקשת על המטרה שלי? "להיות אדם שלם בזכות עצמי", מה זה אומר בכלל? אני מגבירה מהירות, אבל לא מתקדמת. ככה זה כשרצים על הליכון, נראה שמתקרבים אל התמונה שעל הקיר, אבל בעצם מתרחקים ממנה בכל פעם מחדש.

אני נזכרת שנרדמתי אז על הספה בסלון, גם זה נראה כבר רחוק, כאילו עברו כמה שנים מאותו ערב שישי. השעה הייתה מאוחרת, אבל דיבור בקול רם העיר אותי, שמעתי את הבת שלי אומרת "אמא, קומי. אמא, משהו לא בסדר קורה כאן".

כשאני שומעת את המילה "אמא", אני ישר מזדקפת, לא משנה אם זה בלילה או ביום. המילה הזאת מעוררת אצלי ציות פנימי מיידי. וכאשר הבת שלי אומרת אותה בטון כזה, שם העצם הופך באחת לפקודה. אני קמה במהירות, רצה אל החדר שלה ושומעת את המילה "אמא" חזקה יותר ויותר ככל שאני מתקרבת. "אמא, הוא שוב נכנס לבידוד. הפעם מגע קרוב עם חולה קורונה אמיתי ומאומת. אמרתי לך שלא תרשי לו לצאת מהבית, ידעתי שהוא יידבק".

למצולם אין קשר לנאמר בכתבה. "אמא, הוא שוב נכנס לבידוד. הפעם מגע קרוב עם חולה קורונה אמיתי ומאומת. אמרתי לך שלא תרשי לו לצאת מהבית, ידעתי שהוא יידבק".צילום: אוהד צויגנברג

המספר 25 מרחף לי מול העיניים, מזכיר לי את יום הולדת 25 שלו ואת העוגה שאפיתי לכבודו, שהודיעה לי בוודאות שגיל 25 זה לא גיל 3, אלא גיל שבו כבר לא שואלים את אמא אם מותר לצאת מהבית. אני מושכת את הכתפיים ואומרת לה שזה לא ענייני עם מי הוא יוצא ומתי.

"אבל אמא", היא ממשיכה והעיניים הירוקות שלה מתחילות להיות רטובות, "זה העניין שלך עכשיו, זה גם העניין שלי, זה העניין של כולנו, גם של סבא שהלכנו לבקר אותו היום, גם של סבתא, ואפילו של השכנה שהוא הביא לה עוגיות היום בערב והלך לשאול מה שלומה".

אני מפסיקה לשמוע את רעשי הרקע של הבית, זה הרגע בו אני מגבירה עוד יותר את המהירות. איזה מזל שהמציאו הליכונים לרוץ עליהם, אם הייתי עכשיו רצה על שפת הים כבר הייתי מגיעה לחיפה. אבל המציאות רצה הרבה יותר מהר מההליכון שבסלון. "פוזיטיב", זאת הייתה התשובה של הבדיקה שלו. המילה "פוזיטיב" מעוררת בי אסוציאציה של בדיקת הריון, ובניגוד לעכשיו, כמה שמחתי אז לקבל את תוצאה "פוזיטיב", תשעה חודשים לפני שהוא נולד. 

"אבל אנחנו לא בהריון עכשיו, אנחנו בבדיקת קורונה. את שומעת ענת? בדיקת הקורונה של הבן שלך היא פוזיטיב", אני מנסה לייצר תקשורת עם המחשב המרכזי שבתוכי. חקירה אפידמיולוגית היא לא חוויה נחמדה, זה בכלל לא דומה למה שמוקרן במהדורות החדשות בטלוויזיה. ובמקרה שלנו, החקירה האפידמיולוגית נמשכה שעות. במושגים מסוימים זה אפילו מעודד קצת, שוב נוכחנו לגלות שמבחינה חברתית הוא ממש מסודר. היה קשה להשתלט על כמות האנשים שהוא נפגש עמם.

באותו רגע אני מבינה שמי שנמצאת בקו השני של הטלפון וחוקרת את הבן שלי, חושבת על הסָפַּר שהוא הלך להסתפר אצלו ועל האנשים שהיו עמו בחוף הים, ועל אלה שאכלו איתו ארוחת צהריים בעבודה. אז המישהי הזאת בקו השני של הטלפון חושבת על כולם, אבל לא עלי, ולא על הבן השני שלי, וגם לא על הבת שלי. אז הפעם אני מרשה לעצמי לשכוח את המספר 25, שכתבתי בקרם על עוגת יום ההולדת ומחליפה לספרה 3, ולמרות שאני נחשבת לאדם רגוע, אני פותחת בכעס את דלת חדרו של חולה הקורונה המאומת שלי.  

"זה עכשיו העניין של כולנו. גם של השכנה בת התשעים, שהוא הביא לה עוגיות ושאל לשלומה"צילום: דודו בכר

לפני רק פחות משעה הכנו יחד את ארוחת הצהרים, התבדחנו, צחקנו ודברנו גם על כמה דברים רציניים. אבל עכשיו חייבים לסגור את הדלת כי הוא מסוכן יותר מאריה כלוא בכלוב של הספארי. "תשמעי", אני אומרת לאישה שבטלפון, "מה איתנו? מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? אנחנו 'מגע ראשון'. מה אני אמורה לעשות עם אבא שלי? עם חמותי? עם השכנה שעברה את גיל 90? ככל הנראה זיהמנו את כולם בקורונה. מה עושים עכשיו?".

אחרי יותר משעתיים, שהרגישו כמו שניה אחת, נשמעת דפיקה בדלת. אני לא מזהה את הדמות בעינית, אבל הקול שלו מוכר. זה החייל הצעיר שלי! הרחיקו אותו במהירות מהקורס בצבא, שלחו אותו עם נהג פרטי מיד הביתה. הוא מסכן עכשיו את כל חבריו, הלבישו עליו כפפות בצבע כחול, וסגרו לו את האף במסכה. הוא נראה מצחיק עכשיו, אבל אני מבינה שזה לא הזמן לצחוק.  

אני נזכרת בפרק המצורעים בתנ"ך ומכריזה עלי ועל משפחתי כעל "מצורעים". עם ההגדרה הזאת יותר קל לי לעבוד. אני מסדרת במהירות את סביבתו של חולה הקורונה המאומת, כדי שלא יחליט חלילה ללכת למלונית באשקלון, המוקפת גדר תיל ולא זורמים בה מים בשירותים. "אני מאמינה שהתוצאה הזאת היא טעות", אני מכריזה כדי לשמור על אופטימיות, "אבל נשמור על כל הכללים". אני בקושי מצליחה לסיים את המשפט כי אני משתעלת. אני רצה להשתעל במרפסת, מכסה בשני טישו את האף והפה. הבן הצעיר מודיע לי שיש לי תסמינים, שאני היחידה בבית הזה עם תסמינים, שאני אדביק אותו והוא לעולם לא יחזור לקורס בצבא. אני שונאת את המילה תסמינים, היא עושה לי ממש רע.

אני מתקשרת אל הרופא בקופת חולים, המזכירה האוטומטית שלו מודיעה שהוא בבידוד, אז אני  מנסה לתפוס את משרד הבריאות יום ועוד יום ועוד יומיים, אבל כנראה שאין משרד בריאות ואין קופת חולים, ואין שום דבר. אני מבינה שאני לבד במערכה. הבעל שלי ממשיך לעבוד מהבית כאילו כלום לא קרה. אני מקנאה בו.

אנחנו מתרחקים כדי שהגדול המאומת יוכל לצאת למרפסת, כבר שלושה שבועות שהוא לא יצא מהחדר. אני מזיזה את השולחן כדי לפנות לו את הדרך ופלטת הזכוכית שמעליו נופלת בקול חבטה ומתפזרת לרסיסים קטנים. מדוע בעצם החלטתי להזיז את השולחן? האם שולחנות יכולים להידבק בקורונה? אני מטאטא שברי זכוכית קטנטנים, שהתפזרו בכל הבית, ומבינה מה קורה למוח שלנו כאשר אנחנו נמצאים בסטרס. אפשר להירגע, יש דברים מסוכנים יותר מהקורונה.

עוד משהו שנתנה לי הקורונה - היא הביאה את מכשיר הכושר הזה אל אמצע הסלון שלנו

אני מדברת עם בני דרך חלונות שקופים, המפרידים בין הסלון למרפסת, מביטה עליו כמו באקווריום של דגים. הוא הפך חיוור ורזה, כך נראה מי שלא יוצא מהחדר, כך נראה מי שמכבסים לו לחוד את הבגדים, ונותנים לו לאכול בכלים חד פעמיים. אני מנסה להצחיק אותו, מתקרבת אל הזכוכית. כולנו יושבים בסלון, והוא נמצא מעבר לזכוכית, זה הכי קרוב שאפשר לגשת. 

ועכשיו אני חושבת לעצמי שלמרות הכל, עברנו את התרחיש הזה די בסדר, ומפחיתה בהדרגה את מהירות ההליכון. מה הוסיפה לי הקורונה? מה למדתי בחיים שלא ידעתי קודם? למדתי מי החברים שלי, למדתי שבתקופה קשה אפשר לראות אורות קטנים אחרים שלא נראו קודם לכן. אני חושבת על השכנה שלי, שבכל יום שאלה אותי אם אני צריכה משהו. גם על החברה הטובה שהסכימה איתי שזאת בוודאי טעות בבדיקה, למרות ששתינו ידענו שזו לא טעות. הייתי צריכה את הקורונה כדי להבין סוף סוף את הדברים האלה ולדעת למי אני חשובה.

ועוד משהו שנתנה לי הקורונה - היא הביאה את מכשיר הכושר הזה אל אמצע הסלון שלנו. מעולם לא הסכמתי להכניס מכשירי כושר לסלון, שהרי סלון מיועד לאורחים. אבל עכשיו אין אורחים וכנראה שגם עוד הרבה זמן לא יהיו אורחים. ואם בכל זאת אי פעם יגיעו אורחים, אז הם יראו שיש באמצע הסלון מכשיר כושר, אז מה? אין דבר טוב יותר מלבצע את משימת חדר הכושר באמצע הסלון, לחזק את השרירים הרפויים בגוף ובנפש. אולי בזכות הקורונה גם אהפוך לאמא חטובה ויפה יותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ