לסיפור הנכות של איילת יש מוסר השכל

מה שגילינו מערער מחד וכל כך מוכר מאידך. זו היתה רק שאלה של זמן עד שהתאונה היתה מתרחשת. והאמת העצובה היא שזו רק שאלה של זמן עד שזה יקרה שוב

טל ארז
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טל ואיילת
טל ארז

יום העצמאות, אפריל 2018, פארק הירקון תל אביב, שעת צהריים. על גבה של איילת קמר-ארז קורס ענף ענק של אקליפטוס, שהיה תלוי מעל השביל המרוצף בו צעדה עם ילדיה לכיוון הבית. הענף הזה מרסק את עמוד השדרה שלה, משאיר אותה משותקת בפלג גופה התחתון, מרותקת לכסא גלגלים לצמיתות.  

1.

האמת היא שאף אחד מאיתנו לא באמת חושב על מה זה להיות נכה. אנחנו נוטים לייחס לנכות מעין התבוננות פונקציונליסטית, שבוחנת את גבולות המציאות אל מול גבולות המגבלה - מה אפשר לעשות כשאי אפשר ללכת. במובן הזה, אין בסיפור של איילת איזה דרמה קולנועית. היא לא הייתה בלרינה, או מתעמלת אולימפית, וגם לא סוורית בנמל. אז לכאורה, טרגדיה בצד, לא נגזלה ממנה מהות.

אבל מה שהנכות גונבת לא יכולה להיות מתוקשרת בטייטלים גדולים ודרמטיים אצל איילת. היא כן לוקחת משהו הרבה יותר בסיסי וניואנסי ממה שניתן לפרט בכמה משפטים. היא דורסת משהו עקרוני, שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אותו, פשוט כי אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו - חופש. חופש ועצמאות.

החיים עם הנכות מתבוננים על הסביבה הפיזית ברדיוסים של מרחבים בטוחים, או סמי-בטוחים. המיטה, החדר, הדירה, הבניין, הרחוב, השכונה. כל פעולה דורשת אימון חוזרני, כל טריטוריה חדשה היא סכנה. לא הרחק בג׳ונגל, אלא ליד הבית. כל שפת כביש, או ריצוף רשלני, שלא חשבנו עליו אף פעם ומקפל את המדרכה לטבעת מוביוס, נלקח בחשבון. כל שיפוע לא מוכר, כל מפתח דלת או מרחב מעלית. זה לפני המדרגות וכל השאר. ועל זה נוסף הלא ידוע. פחי האשפה שנגררים לרחוב. המכונית שמכניסה את אפה למדרכה. מזג האוויר. ועל זה נוסף משקל הגוף, והכאבים הבלתי פוסקים, ומצב הרוח, והעייפות מכל אלה.
זה בסביבת הבית. ומה עם חופשות, או ביקור במקומות חדשים, או איזה שיטוט עירוני לא מחייב, או טיסה לחו״ל?

התודעה נרתעת מהאתגר. הריכוז והמאמץ שבפשוט לנוע גורמים לתהות אם ההרפתקות האלה, שנגמרות לעתים בנפילות או במבוי סתום, שוות את הסכנה והאתגר העילאי שבחובן. והמרחב המוכר נותן מסגרת, חצי שקטה, אם כי לחלוטין לא חפה מתלות באחרים וסכנות. מסגרת שלפחות אצל איילת, נוטה לרוב להרחיק את המחשבה של לצאת ממנה.

מה שכתוב כאן זה כלום. קצה קצהו. נמנע ממה שלנו היום נדמה כמובן מאליו ואתם לא מעלים בדעתכם - לקחת כוס קפה חמה מהשיש לשולחן. להתלבש. להתקלח. לשבת על הספה. לקחת את התינוקת על הידיים. אלו פעולות שהעצמאות נגזלת מהן. ליטרלית. הפעולות הקטנות ביותר הופכות להיות מוגדרות על ידי האתגר שהן מציבות. אני יודע, אני יודע. יש דמויות מעוררות השראה שלא נכנעות לכלום. ויש גם סתם אנשים שמנסים לחיות את החיים שלהם. אבל אלה הופכים להיות - פסיכולוגית ופיזית - מצומצמים מעבר למה שניתן לדמיין. כל פסע מחוץ למסגרת הים-יבשה שהנכות מציבה הוא מאבק. ובסוף החיים לא מוגדרים על ידי הכותרות ״אפשר לעבוד״, ״אפשר לטוס״, ״אפשר לצאת למסעדה״, אלא על ידי כל הניואנסים שביניהם, שהופכים גם את הכותרות האלה לאתגר שמצמצם את היתכנותם דרמטית.

פארק הירקון. יותר מדי זמן היה קל לפתור את זה כסיפור בלי מוסר השכל, אבל זה רחוק מהאמתצילום: מגד גוזני

2.

אחרי כמעט שנתיים וחצי הגשנו תביעה נגד גני יהושע ועיריית תל אביב-יפו. הזמן שעבר הוקדש ראשית לשיקום, ואז למחקר מעמיק של עורכי הדין ושלנו לנסיבות המקרה. לקרוא את כתב התביעה היה הזעזוע הכי עמוק שחשתי מאז מה שקרה. יותר מדי זמן היה קל לפתור את זה כסיפור בלי מוסר השכל, אבל זה רחוק מהאמת. התמונה שעולה ממה שגילינו היא מערערת מחד וכל כך מוכרת מאידך. אנחנו מכירים אותה מכל פינה, בכל פרוייקט. עיגול פינות, חיסכון בקטנות, היעדר מחשבה לטווח ארוך ופלסטרים בדיעבד. כי הממונים לא עושים את העבודה האמיתית, אלא את המינימום החסכוני וההכרחי. כי לא בעלי המקצוע הנכונים ממונים לתפקידים החשובים, כי ראיות הכרחיות נעלמות בטעות או בזדון, כי אין באמת מדיניות, וכי כל שלטי האזהרה היו שם לפני ונמצאים שם אפילו היום.

כמו בכל שנה, גם ב-2018 קיבלו בהנהלת גני יהושע שורה של דיווחים על נפילות ענפים בשטח הפארק. זו היתה רק שאלה של זמן עד שמישהו יעבור מתחת לאחד מהם. והאמת העצובה היא שזו רק שאלה של זמן עד שזה יקרה שוב, כי גם היום אחת לכמה שבועות עוד ענף או עץ נופלים שם על השביל, או ליד ספסל. זה לא שאין מה לעשות. בוודאי שיש. לגזום את העצים כמו שצריך, לאבטח אותם כמו שצריך, ולעקוב אחריהם כמו שצריך על ידי בעלי המקצוע הנכונים. ולא רק מהר-מהר בימים שאחרי המקרה שקרה לנו. לא כפלסטר, אלא כמדיניות.

כפי שכתבתי, את התרבות הזאת של החפיף והפלסטר ויהיה בסדר כולנו מכירים. מהמכולת ועד הממשלה. חלקנו גם לוקחים בה חלק. רק זכרו שבצד השני שלה יש אנשים. לא בכל המקרים מחכה סכנת חיים כמו שהייתה אצלנו. אבל בכולם יש מחיר. ולפעמים המחיר הזה קטסטרופלי.

חשבו עוד רגע לפני שאתם בוחרים בדרך הקלה, החסכונית וקצרת הטווח. בבקשה. אולי אנחנו נקבל עוד חתיכה של צדק, למרות שלא כזה שיוכל להחזיר את מה שנלקח. אבל מה עם אלה שאחרינו? אולי לו או לה לא יהיה כל כך מזל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ