היינו סתם עוד זוג שעובר את שברון הלב הכי גדול שאפשר לדמיין

רופא משועמם, אחות שאסרה על בכי ומזכירה שהמליצה שאאשפז את עצמי במיון פסיכיאטרי; 19 שבועות של הריון, מתוכם שבועיים של בטן תופחת ושל תנועות עובר שמרסקות את הלב שהסתיימו בהליך טראומטי נטול תיווך, מידע וחמלה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ידיים מחזיקות הדפס אולטרסאונד, ברקע בובה של ארנב

אובדן היריון הוא נושא שעד לאחרונה כמעט ולא היה מדובר בחברה הישראלית, בדומה לסוגיות אחרות שנתפסות כ"נשיות". יחסה של המדינה לסוגיה הזו משקפת את התפיסה שאובדן עובר אינו באמת אובדן של ילד, וכי הפסקת ההיריון היא פרוצדורה רפואית ותו לא.

היחס הזה בא לידי ביטוי בתהליך שעוברת האישה בוועדה להפסקת היריון (שעצם קיומה מעורר מחלוקת); בהיעדר השקיפות ובפערי המידע בנושאים שנדמים לרופאים כמובנים מאליהם; בהיעדר תמיכה כלכלית מהביטוח הלאומי למי שאיבדה את תינוקה לפני השבוע ה-22, אך סובלת מקושי נפשי או תפקודי; בהיעדר מערך ארצי למתן תמיכה נפשית ראויה לנשים שאיבדו את עוברן; ובנושא הכאוב והמושתק של קבורת העוברים, המכונים "נפלים", בקברי אחים מוזנחים בחלקות לא מסומנות.

באופן פרדוקסלי, בעוד מדינת ישראל היא מדינה שמעודדת ילודה, היא מדירה את הנשים אשר איבדו את העובר שלהן ואינה מספקת להן מעטפת תומכת, כלכלית ונפשית, שתאפשר להן להשתקם. מהנשים האלה מצופה "לנגב את הדמעות" ולחזור לשגרה.

כך היה גם במקרה שלי.

פברואר 2019. לאחר שנתיים של ניסיונות ורגע לפני התחלת טיפולי פוריות, גילינו שאני בהיריון. ההתרגשות הייתה עצומה, אבל מהר מאוד התברר שמשהו לא כשורה. בשבוע 10, בבדיקת אולטראסאונד שגרתית, נמצא שלעובר שלי יש "ציסטיק היגרומה" - בצקת בעורף העובר הנגרמת כתוצאה מהצטברות נוזלים לימפטיים שלא נספגו כראוי במערכת הדם. הדבר עשוי לרמז על מגוון בעיות כרומוזומליות, תסמונות ומומים בלב.

מאותו הרגע החלה מסכת של התייעצויות עם מומחים ובדיקות פולשניות, שנמשכו כשמונה שבועות, עד שהגענו להחלטה הכואבת לסיים את החיים של העובר שלנו. כל הבדיקות שעברתי היו תקינות, אבל הממצא החשוד נשאר, ואף רופא לא ידע להסביר האם המשמעות היא שייוולד לנו ילד חולה. הרופאים הפצירו בנו לחכות ולראות האם בשבועות הקרובים יחול שינוי. נאמר לנו שאולי אנחנו בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה ושנפיל עובר בריא; הגנטיקאים דחקו בנו להפיל וציינו ספקטרום רחב של מומים ובעיות שהממצא הזה "עשוי" לשקף, בטווח שנע בין 5% ל-95% סיכון; נשלחנו לבדיקות נוספות אשר עלו לנו עשרות אלפי שקלים ובדיעבד לא יכולנו להתבסס עליהן, משום שתוצאותיהן לא היו חד משמעיות והחזירו אותנו לנקודת ההתחלה.

השבועות נקפו ולא הצלחנו לקבל החלטה. לבסוף, אמרתי לבן זוגי שזהו, אנחנו משאירים אותו. מעבר לממצא שלא מתיישב עם הסטטיסטיקה, אין שום אינדיקציה שהילד שלנו חולה. רצה הגורל ובאותו היום עשיתי אולטראסאונד שהראה בצקת סביב כל העובר. באותו רגע היה ברור שאנו עומדים לאבד את הבן שלנו.

בחדר ניתוח לא בוכים

הייתי בשלב בהיריון שבו הפלה יזומה היא למעשה לידה שקטה. לאחר שהובהר לי שהתהליך של הלידה עשוי לארוך כמה ימים, החלטתי לעבור גרידה בבית חולים שמרוחק מאוד מהבית שלי, משום שרק שם ניתן לעבור גרידה בשבוע כה מתקדם. בדומה לנשים רבות שנאלצות לעבור הפסקת היריון, התחוור לי שהתור הקרוב ביותר הוא רק בעוד שבועיים. שבועיים של בטן תופחת ושל תנועות עובר שמרסקות את הלב.  

מהרגע שנכנסו לבית החולים הרגשנו כמו בסרט נע. היינו סתם עוד זוג שעובר את שברון הלב הכי גדול שאפשר לדמיין. החוויה הייתה טראומטית, ולא רק בגלל מה שהיה בה, שהיה קשה מנשוא כשלעצמו, אלא בעיקר בגלל מה שלא היה בה: תיווך, מידע וחמלה. ישבנו בוועדה מול רופא משועמם שעבר על הטפסים מבלי להישיר אלינו מבט והפקידות במקום התייחסו אלינו באדישות ובחוסר אמפתיה. ביום שלפני ההפלה הגעתי על מנת שיחדירו לי למינריות - נרות שננעצים בצוואר הרחם על מנת להרחיבו לפני הגרידה. מדובר בהליך מאוד כואב, אבל בבית החולים לא ציינו זאת בפניי. למזלי ביררתי באופן עצמאי במה כרוך ההליך וידעתי להיערך עם משככי כאבים. 

בבוקר שלמחרת הגענו לבצע את הגרידה. ללא כל הכנה מוקדמת, הוציאה הרופאה טפסי קבורה של "קדישא" לתינוק שלא אכיר. היה עליי למלא בהם את דרגת הקרבה למת; נאלצתי לכתוב שאני ה"אם" וזה הרג כל נים בגוף שלי. שאלתי אותה האם אוכל להפרד. היא הופתעה מהשאלה והביטה בבן הזוג שלי במבט אובד עצות. לאחר שתיקה קלה, היא אמרה בעדינות שלא, כי לא יוציאו אותו בשלמותו. מסיבה כלשהי היא חשבה שזה היה לי ברור. שאלתי אם זה ייכאב לו והיא ענתה שמערכת העצבים כבר מפותחת. לא היה צורך שתוסיף. כשלקחו אותי לחדר הניתוח התחלתי לדמוע. האחות אמרה לי בתקיפות ש"בחדר ניתוח לא בוכים. כמו שתכנסי לניתוח ככה את תצאי". אמנם יצאתי, אבל לא כמו שנכנסתי. כשהתעוררתי הבטן שלי הייתה שטוחה.

הכל התנהל מאוד מהר. התחושה הייתה שיש להם עוד הרבה להספיק באותו היום וכל הצוות פעל בזריזות וביעילות מבלי להסתכל עליי. רק הרופאה שביצעה את הגרידה נעצרה לרגע ושאלה מדוע אנחנו מפסיקים את ההיריון, ליטפה את ראשי ואמרה בכנות שהיא מאוד מצטערת. התעוררתי בחדר ההתאוששות. היה חמסין בחוץ אבל היה  לי קר ואמא שלי הלכה לסופר פארם לקנות לי גרביים, שעד היום אני לא מסוגלת לגרוב אבל גם לא מסוגלת לזרוק. בשום שלב באותו היום לא באה לראות אותי עובדת סוציאלית ואיש לא התעניין במצבי הנפשי. כעבור מספר שעות שוחררתי הביתה עם מרשם לאנטיביוטיקה.

כשלקחו אותי לחדר הניתוח התחלתי לדמוע. האחות אמרה לי בתקיפות ש"בחדר ניתוח לא בוכים. כמו שתכנסי לניתוח ככה את תצאי" (למצולמת אין קשר לנאמר בכתבה)צילום: רמי שלוש

ביום למחרת היה לי גודש נוראי בשדיים והתחלתי לרוקן חלב. זו הייתה תזכורת כואבת ומייסרת לתינוק שאיבדתי. התקשרתי לרופאה שלי וביקשתי כדורים להפסקת החלב, ותהיתי מדוע לא הציעו לי אותם בבית החולים על מנת לחסוך ממני את הכאב. שבועיים לאחר ההפלה חזרתי לעבודה. אפילו שהייתי בהיריון מתקדם והגוף שלי הגיב כאילו עברתי לידה, הביטוח הלאומי אינו מכיר באובדן היריון לפני שבוע 22 ולכן לא הייתי זכאית לחופשת לידה או "חופשת שיקום" במקרה שלי. קיוויתי שהחזרה לשגרה תאפשר לי להתחזק ולהמשיך הלאה.

מהר מאוד התבדיתי והבנתי שאני עדיין באבל כבד. בכיתי המון, הייתי מלאת כעס על העולם ושאלתי את עצמי למה זה קרה לנו והאם קיבלנו את ההחלטה הנכונה. כל יום היה מאבק. הבנתי שאני צריכה לקבל עזרה ולעבד את כל מה שעברתי, אבל לא ידעתי לאן לפנות. בכל הטופסולוגיה לא היה שום מידע לגבי מרפאות בריאות הנפש לנשים שעברו הפסקת היריון. הגעתי למרפאת בריאות הנפש בקופת החולים וביקשתי לראות עובדת סוציאלית או פסיכולוגית. הסברתי למזכירה שעברתי הפסקת היריון ואני חייבת לדבר עם מישהו. היא אמרה לי שהתורים הם רק בעוד חודש ושאם המצב כל כך גרוע, שאלך למיון פסיכיאטרי ואאשפז את עצמי. ממש כך.

רק בזכות בירורים שעשתה אמא שלי, גיליתי על מרפאה המורכבת מנשות מקצוע שהוכשרו לתת מענה למקרים כמו שלי בדיוק. למרבה הצער, יש מספר בודד של מרפאות כאלה בארץ ולרופאי משפחה ורופאי נשים פעמים רבות אין את המודעות או הרגישות להפנות את המטופלות שלהן לקבלת עזרה. הדבר נובע, בין היתר מהתפיסה השגויה שהפלה אינה אובדן של ילד ומהטאבו בכל הקשור לבריאות הנפש. כשגיליתי על קיומה של המרפאה הזו, נדהמתי מכך שבקופת החולים לא הפנו אותי אליה מיוזמתם.

סוף סוף נתנו מקום ראוי לכאב שלי. בפגישה הראשונה שם נאמר לי משפט שלא אשכח לעולם: "את נורמלית, לא עשית משהו לא בסדר, את עברת לידה שקטה ואת מתאבלת". ככה, במשפט הפשוט הזה, החלה החלמה שלי. בחלוף שמונה חודשים מאובדן ההיריון - נכנסתי להיריון. מטבע הדברים, היה זה היריון רצוף חרדות. לכל אורכו וגם לאחר הלידה המשכתי לקבל ליווי. לפני חודשיים וחצי נולד עידו, בדיוק שנה לאחר התאריך המשוער של התינוק שאיבדנו.

במקרה שלי וכנראה במקרים רבים אחרים, דברים היו צריכים להיראות אחרת. הייתי צריכה לקבל יחס אנושי וחומל יותר, לקבל הסברים מנומקים על התהליך ועל התקופה שתבוא אחריו ובעיקר - שתובא לידיעתי האפשרות לקבל עזרה במקום שנועד לטפל בנשים כמוני, שאיבדו ילד שלא זכו להכיר. אני סבורה שכל אישה שחוותה הפסקת היריון זכאית לקבל לא רק טיפול רפואי אנושי ומקצועי, אלא גם מענה רגשי, מקצועי ונגיש. מספר המרפאות המספקות את השירותים האלה כיום רחוק מלאפשר זאת.

מעין אמיר היא אמא של עומר ועידו, עורכת דין ופועלת למען קידום זכויות נשים במערכת הבריאות.

***

מוקדי סיוע

מרפאת חווה המתמחה בטיפול לאחר לידה שקטה, תל השומר. טלפון לפניות חדשות: 03-5305915; טלפון מזכירות: 03-5303352; מייל: Vered.Bar@sheba.health.gov.il

שירות לבריאות הנפש של האישה, ראשל"צ מערב. טלפון מרפאה: 03-6416111; מייל: helfer_j@mac.org.il

מרפאת בריאות הנפש של האישה, רמת חן. טלפון: 03-5720808

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ