הפרעת קשב: מחלה, תכונה, או זהות ייחודית?

כשעבדתי בעבר כקצין מבחן מעצרים לנוער גיליתי שהסתבכות בפלילים בקרב בני נוער היא חוליה ברצף של קשיים רגשיים, חברתיים וחוסר הסתגלות לחברה – גורמי סיכון הקשורים להפרעת קשב

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ילד
הפרעת קשב היא נטייה חירותית שאינה כופפת את עצמה אל המציאותצילום: GettyImages
חיים דיין
חיים דיין

הקיץ מלאו חצי יובל שנים לפטירתו של סוציולוג הרפואה האמריקאי-ישראלי פרופסור אהרון אנטונובסקי ז"ל (1923-1994). אנטונובסקי טען כי ישנן שתי גישות להבנה של בריאות וחולי: הגישה הפתוגנית המתמקדת במקור החולי ועוסקת בגורמים שפוגעים בבריאות. ולעומתה, הגישה הסלוטוגנית המתמקדת במקור הבריאות ועוסקת בגורמים שמשמרים בריאות חרף פוטנציאל החולי הגלום בטבע.

כדי לחדד את ההבדל בין "רפואה מונעת" ו"רפואה מתגוננת", לבין הגישה הסלוטוגנית, השתמש אנטונובסקי במטפורת הצלת הטובעים בנהר: הרפואה המתגוננת ממוקמת במורד הזרם ועוסקת בהצלת אנשים שכבר טבעו, ואילו הרפואה המונעת ניצבת במעלה הזרם ומונעת מאנשים להיכנס מלכתחילה לנהר השוצף - שתי הגישות מביטות מבעד לפריזמה הפתוגנית וממוקדות בשאלה מה גורם לבריא להיות חולה. הגישה הסלוטוגנית, לעומת זאת, מניחה כי כל בני האדם מצויים בתוך הנהר, חלקם טובעים וחלקם שורדים, ועל הרפואה לשאול מה מסייע לאנשים להיות בריאים למרות נהר הסכנות.

התיאוריה של אנטונובסקי מרחיבה את הפריזמה דרכה אנו מבינים מצבים רפואיים ופסיכולוגיים. לצד הבינאריות של חולי-מול בריאות, היא נותנת מקום גם לרצף שבין בריאות לחולי, לפוטנציאל ההתפתחותי ולמכלול הגורמים המשפיעים על מצבו של האדם. החלת התיאוריה הזאת על הפרעת קשב וריכוז (ADHD) מאפשרת לנו להתייחס אליה כאל "תכונה" על פני רצף של התנהגויות אנושיות. זוהי תכונה בעלת מאפיינים שונים: גלום בה סיכון להתפתחות תחלואה נפשית או חברתית, ולצד זאת, בהינתן תנאים נאותים, גדל הסיכוי שהאדם יצליח במה שהוא חפץ להצליח בו עם ואפילו בעזרת תכונה זו.

אהרון אנטונובסקי. התיאוריה שלו מרחיבה את הפריזמה דרכה אנו מבינים מצבים רפואיים ופסיכולוגייםצילום: Wikipedia

תכונה אינה קובעת לבדה איך ייראה תפקודו של אדם. היא משפיעה דרך אינטראקציה עם תכונות וגורמים נוספים, אישיים ובין-אישיים. רעיון זה ראוי לבחינה מעמיקה כי הוא מגדיל את העיסוק בבחינת גורמי חוסן המסייעים לאנשים עם הפרעת קשב להצליח, מקדם את קבלתם בחברה ומאפשר מקום רחב יותר לחוויה הסובייקטיבית שלהם, מעבר להכרת הסימפטומים האובייקטיביים המתבטאים בהתנהגותם.

האם מכאן נובעת מסקנה שהפרעת קשב הינה זהות ניטראלית שיש לקבלה מבלי לטפל בה תרופתית? אם שואלים את ד"ר יעקב אופיר, התשובה היא כן. אך אינני מסכים איתו.

במאמרו "הפרעת קשב היא לא מחלה וריטלין הוא לא תרופה" ("הארץ", 21.08) טוען אופיר כי "הפרעת קשב היא הפרעה מומצאת, שנוצרת מהמפגש בין תכונות נורמטיביות של ילדים לבין דרישות מערכת החינוך הקונבנציונאלית". לדבריו, ההפרעה אינה עומדת בקריטריונים הנדרשים להפרעה פסיכיאטרית, ועל כן מדובר ב"זהות" ולא ב"הפרעה". את הגדרתה כ"הפרעה" הוא מפרש כביטוי לחוסר נכונותה של החברה להכיר במגוון האנושי ובייחודיות של אנשים עם הפרעת קשב. מכאן התנגדותו להמליץ על טיפול בתרופות כמו ריטלין, אשר משמשות כ"מיטת סדום" בידי החברה המבקשת להתאים את הפרט לדרישותיה ובכך לטשטש את זהותו הייחודית.

למצולמים אין קשר לכתבה. שיעור לבני נוער בכלא אופק. הסתבכות בפלילים של בני נוער היא חוליה בקצה רצף של קשייםצילום: ניר כפרי

הגעתי לתחום הפרעת קשב מתוך עבודתי בעבר כקצין מבחן מעצרים לנוער במשרד הרווחה. שם פגשתי נערים רבים עם הפרעת קשב בלתי מטופלת. לרוב, נערים אלו מתמודדים עם קשיים נוספים בחייהם, וקשה לדעת מה חלקה היחסי של ההפרעה בתוצאה העגומה אליה הגיעו, אך לא ניתן להתעלם מקשר סטטיסטי, חוצה תרבויות, בין הפרעת קשב להתנהגות אנטי-סוציאלית. בדרך כלל הסתבכות בפלילים של בני נוער היא חוליה בקצה רצף של קשיים רגשיים, חברתיים וחוסר הסתגלות לחברה הנורמטיבית – גורמי סיכון הקשורים אף הם להפרעת קשב. העובדה שטיפול תרופתי בהפרעת קשב מפחית באופן מובהק את הקשר בין ההפרעה לבין התנהגות אנטי סוציאלית אינו מאפשר לי לקבל את טענותיו של אופיר באופן גורף. עם זאת, בהקשבה לנרטיבים של מטופלים רבים, אני שומע תסכול הנובע מכך שהחברה אינה קשובה לסגנונם הייחודי, לא רגישה לצרכיהם, מפרשת את מניעיהם בצורה שלילית ולמעשה דורשת מהם להמיר את אישיותם. פעמים רבות הריטלין נתפס בעיניהם כ"סמן תרבותי" המעיד על כך שסגנונם האישי פגום וזקוק לתיקון.

מנקודת מבט זו אני מתבונן בדבריו של אופיר ומתרשם שהוא יוצא מתוך ברירה דיכוטומית, בה עליו לבחור האם לראות בהפרעת קשב זהות ייחודית או מחלה, בעוד שבמציאות התמונה מורכבת יותר.

דבריו מהדהדים טענות מתוך השיח בין הפסיכיאטריה לאנטי-פסיכיאטריה. קביעתו הגורפת שההפרעה אינה מחלה לא מתיישבת עם הסבל והקשיים המופיעים גם מחוץ למערכת החינוך עליה הוא מטיל הרבה מהאחריות לחוסר הקבלה של אנשים עם הפרעת קשב. ולא היא. הפגיעה התפקודית שנגרמת מהפרעת קשב היא חוצת תרבויות ואינה קשורה רק למערכת החינוך בישראל. לא מצאתי בדבריו של אופיר טיעון שקיימות מערכות חינוך כלשהן שבהן ההפרעה אינה פוגעת.

זאת ועוד, להפרעה יש השלכות מעבר לתפקוד חינוכי. למשל, אחוזי התמותה, הפציעות והתחלואה גבוהים יחסית בקרב אנשים עם הפרעת קשב. אמת נכון הדבר שחברה יכולה וצריכה לשנות את היחס הסובייקטיבי שלה כלפי ההפרעה, אך שינוי היחס אינו יכול להעלים את הקיום האובייקטיבי שלה. גם אם נפרק הבניות חברתיות רבות, עדיין רבים מהאתגרים שההפרעה מציבה יישארו על כנם. הטענה שהפרעת קשב, כמו הפרעות רבות אחרות, הינה תלוית תרבות, אינה שוללת את העובדה שיש בהפרעה גם צדדים אוניברסליים. הנטייה של אנשים עם הפרעת קשב לבכר את החירות על פני הכפיפות לכללי המציאות והחברה, אינה מתיישבת בקלות עם דרישות הסביבה, ללא קשר לתרבות כלשהי.

ניתן להשתמש בריטלין ככלי עזר להתמודד עם תכונה, גם בלי להגדירה כמחלהצילום: תומר אפלבאום

גם אם נקבל את הטענה שההפרעה אינה מחלה, אין הדבר בהכרח מוליך למסקנה שזוהי זהות שיש לשמר כמות שהיא, על אחת כמה שאין בכך כדי לשלול את הלגיטימיות של השימוש בריטלין. הגם שאינני מסכים עם אופיר, אין עיקר עניינו של מאמר זה להתווכח עם התזה שלו, כי אם להציג נקודת מבט אחרת. כמו בתרגיל מתמטי, ישנה חשיבות גם למהלך, ובדבריו מעלה אופיר קול שכדאי להקשיב לו.

להורים יש שני תפקידים מנוגדים-משלימים. האחד לסייע לילדיהם לבטא את עולמם הפנימי, להיות מי שהם, תוך כדי שהם חוסכים מהם את המפגש עם דרישות המציאות הריאלית. הדברים שרואים מכאן הם ייחודיותו וצרכיו של הפרט כשלעצמן, ללא קשר לדרישות הסביבה. תפקיד זה מקביל להיריון העוטף את העובר ועל כן אכנה אותו תפקיד עגול. התפקיד הנגדי הוא לסייע לילדים להתאים את עצמם לעולם החיצוני, לחוקי המציאות ולכללי החברה. תפקיד זה מצריך לטפח את היכולות האדפטיביות של הילד ולדרוש ממנו להתאים את עצמו לחברה על דרישותיה השונות כמו רכישת השכלה והתנהגות נורמטיבית. למעשה תפקיד זה עניינו להכשיר את הילד לבטא את עצמו בתוך מסגרת של כללים ועל כן אכנה אותו תפקיד מרובע. אותם תפקידים מחזיקה גם החברה ביחס לחבריה, לאו דווקא ילדים. כדי לממש את התפקיד הראשון, נדרש מהחברה לנטוש את אהבתה לממוצע-האנושי, ולהתאים את עצמה לסגנונו הייחודי של הפרט. כדי לממש את התפקיד השני, נדרש מהפרט להרפות מאחיזתו בייחודיות שלו, ולהתאים את עצמו לחברה. נקיטת גישה קיצונית בכל אחד מאלו מהווה פגיעה בהתפתחות ובתפקוד התקין של האדם והחברה.

אופיר מבטא בצורה בהירה את נקודת המבט "העגולה" המדגישה את הצורך להתאים את העולם לילד. התבוננות בהפרעת קשב מבעד לעדשה זו מבכרת את חוויתו הסובייקטיבית של הפרט על פני התסמינים האובייקטיביים של ההפרעה. גישה זו ממוקדת בגורמי החוסן המסייעים לתכונות אנושיות להתבטא בצורה בריאה והיא מבקרת את הגישה המודרנית הנוטה לסמן את השונה ולהוקיע אותו. מכאן עולה הקריאה לשפר את היחס של החברה כלפי אנשים עם הפרעת קשב, לקבל את זהותם כנורמטיבית ולאפשר להם לממש את עצמם ולהיות מי שהם.

אבל יש עוד צלע למאזני הצדק. מנגד ניצבת נקודת המבט "המרובעת" המדגישה את הצורך להתאים את הילד לעולם. הפרעת קשב מצמצמת את היכולת של האדם להתאים את עצמו לדרישות הסביבה בתפקודים שונים, ועל כן מנקודת מבט זו היא מוגדרת כתקלה הגורמת לחריגה מהנורמה, מכאן נובע החיפוש אחר הגורמים לחריגה והשאיפה "לתקן" אנשים אלו.  

הגישה הראשונה רואה את ההפרעה כזהות ייחודית שיש לשמר, והשנייה רואה אותה כמחלה שיש לרפא. שאלת האיזון הראוי בין השניים היא כבדת משקל ונוגעת ליחס החברה כיום ל"שונויות" רבות ומגוונות, כפי שמתאר בהרחבה פרופ' אנדרו סלומון בספרו "רחוק מהעץ". דומה כי אופיר יוצא חוצץ כנגד התרחבותה של הגישה המרובעת כלפי ההפרעה, והוא בוחר באופן גורף בגישה העגולה.

למצולם אין קשר לכתבה. הכרה בזהות הייחודיות של אנשים עם הפרעת קשב, ובו זמנית מודעות למגבלות שלהם והענקת עזרהצילום: גיל אליהו

האם ישנה אפשרות אחרת?

באחד הכנסים של החברה הישראלית להפרעת קשב התקיים שיח בין המשתתפים בשאלה האם ההפרעה היא מחלה. אני זוכר את אחד המשתתפים, פסיכיאטר חשוב, שניסה להצביע על הייחודיות של ההפרעה ביחס למחלות אחרות. הקשבתי לדבריו וחשבתי שאין לנו מספיק מונחים לגיטמיים לדבר בהם על ההפרעה בצורה משוכללת. כמאמרו של לודוויג ויטגנשטיין "גבולות שפתי הם גבולות עולמי", אנחנו לכודים בתוך המונחים שלנו עצמנו. אין לנו דרך לדבר על התכונות של הפרעת קשב היות שהיא קיימת בעיקר כמונח רפואי. כשאנחנו אומרים "הפרעה" – כבר מיקדנו את הדיבור בביטוי הלא מסתגל שלה. קחו לדוגמה לחץ דם גבוה. ניתן לדון אם הוא מחלה העומדת בפני עצמה או גורם סיכון המזיק לגוף רק בשילוב עם גורמי סיכון נוספים. דיון זה יכול להתאפשר משום שלחץ דם נמדד באופן אובייקטיבי. לא כן הפרעת קשב אשר מלכתחילה נמדדת רק כאשר היא פוגעת בתפקוד הפרט. ייתכן שעיקר ההפרעה אינו נעוץ בסט התסמינים המרכיבים אותה, אלא בתוצר הסופי, איכות החיים והתפקוד של האדם, ובכך מעורבים גורמים רבים. כדי לבחון זאת אנו זקוקים למושג נייטראלי.

אני מציע לראות את הפרעת קשב כ"תכונה". ייתכנו דרכים שונות לתאר תכונה זו, אני רואה אותה כנטייה חירותית שאינה כופפת את עצמה אל המציאות. בעולמו הפנימי של האדם קיימת שאיפה לחופש והיעדר מגבלות, בעוד המציאות הריאלית, גם הנפשית, היא מוגבלת מעצם מהותה. הפרעת קשב היא תכונה - פיזית ופסיכולוגית – המבטאת את המתח בין הקצוות הללו בצורה מוגברת.

יהא תיאור תכונה זו אשר יהא המושג "תכונה" מאפשר גמישות רבה יותר מאשר הדיכוטומיה "מחלה/זהות". קחו לדוגמה את המושג אימפולסיביות שהינו אחד מתסמיני הליבה של ההפרעה. כאשר מתארים אדם כאימפולסיבי, מדברים על הביטוי השלילי של תכונה מסויימת. אם מגדירים אותו כזריז, אזי מתמקדים בביטוי החיובי של הדבר. ייתכן שבבסיס האימפולסיביות והזריזות נמצאת תכונת יסוד, "מיידיות". הביטוי המזיק שבה, הפזיזות, נקרא אימפולסיביות, בעוד הביטוי המועיל שבה נקרא זריזות.

המעבר למושג תכונה מאפשר יחס מורכב הכולל הכרה בזהות הייחודיות של אנשים עם ההפרעה, ובו זמנית מודעות למגבלות שלהם והענקת עזרה, לרבות טיפול תרופתי. הוא מאפשר להכיל כאחת את היתרונות של גישת המחלה וגישת הזהות, תוך מזעור הנזקים הכרוכים בשתיהן. מתן משקל-יתר לאחד הצדדים פוגעת באנשים עם ההפרעה, או בכך שאיננו עוזרים להם להסתגל לעולם החיצוני, או בכך שאיננו מאפשרים להם לבטא את הקול הייחודי שלהם. 

המעבר למושג תכונה מקנה חופש פעולה שלא קיים במונחים מחלה או זהות. כך למשל ניתן לבחון את הנטייה הזו מבלי להיות כבולים רק לביטויים הלא-מסתגלים שבה. תארו לכם שהמילים שהיו לנו לאהבה היו עוסקות רק בשיברונות לב הנובעים ממנה.

השאלה אם ההפרעה היא זהות או מחלה עוסקת בעצם ביחס שבו אנשים נוקטים כלפי תכונה זו, קירוב או דחייה, בהתאמה. תכונה היא המצב ההיולי שבבסיס הדבר. במידת מה יש לה אופי של תא עוברי שיכול לשאת התפתחות בכיוונים שונים. אנו ממעטים להישאר ברובד הבסיסי של הקיום שלנו, וממהרים ליצוק את תכונותינו למסגרות שיפוטיות – חיוביות או שליליות. חזרה למושג הבסיס הניטראלי, תכונה, מאפשר לנו לראות את הדברים כשלעצם ולבחון מחדש את יחסינו אליהם.

לדיון אודות יחס החברה להפרעת קשב יש משמעות רחבה יותר. אם נשוב למטאפורת העיגול והריבוע, הרי שהגישה העגולה והמרובעת ביחסי אדם-חברה משקפת מערכת יחסים דומה שמתקיימת באדם עצמו. יש בו חלקים עגולים – חירותיים, כאלה השואפים דרור ומשמעות, לצד חלקים מרובעים – כפופים, כאלה הרותמים אותו להתאים את עצמו לכללי המציאות והחברה. למשל, באמצעות חלום אנו מבטאים את העולם הפנימי שלנו כשהוא משוחרר בחלקו ממגבלות המציאות, בעוד במצבי ערות וצלילות-דעת אנו מבטאים את עצמינו בכפוף לכללי המציאות. חשיבה מסתעפת קרובה יותר לחלום, בעוד חשיבה סדורה קשורה יותר למציאות הריאלית. הכח המכיר במציאות ובכלליה ומבקש להשתלב בהם, והכח הקורא תיגר על המציאות ומבקש לשנות אותה, משלימים זה את זה. איננו נדרשים לבחור בין ביניהם אלא לאזן. ליצוק את העיגול שלנו אל תוך הריבוע המארגן אותו ושומר עליו.

בנטיית החירות גלומים גורמי סיכון לצד גורמי סיכוי. למשל, היא מגבירה את הסיכון שאנשים יהיו פורצי גדר ויפרו את גבולות החברה, אך היא גם מעודדת אותם להיות פורצי דרך ולהפרות את החברה. אין חולק, אני מקווה, על תרומתו של המגוון האנושי לתפקודה של החברה, אך אין משמעות הדבר שזהו מצב פשוט עבור האנשים המגוונים. הם זקוקים לקבלה חברתית, לצד סיוע להתאים את עצמם לחברה.  

נראה פשוט? היישום בפועל אינו כל כך פשוט

אם חשבתם שיחס זה מובן מאליו, הדוגמאות הבאות ימחישו לכם שעדיין לא הגענו לנקודת האיזון. השיח אודות הפרעת קשב שבוי בדיכוטומיה זהות/מחלה. חסידי גישת הזהות מעלים על נס את הייחודיות, היצירתיות ושאר התכונות החיוביות שהם רואים באנשים אלו. חלקם נוטים לשקוע ברומנטיזציה של ההפרעה ולייחס לאנשים אלו תכונות של פרא אציל. כפועל יוצא, הם אינם נותנים מספיק משקל לסיכונים הגלומים בהפרעה, מה שעלול לפגוע במתן מענים נאותים. לעומתם, רבים מחזיקים בגישת המחלה, והם מודאגים מהסיכונים והאתגרים שההפרעה מייצרת. כתוצאה הם שואפים לשנות אנשים אלו ופועלים "ליישר" אותם לתפקוד מקובל, תוך התעלמות מזהותם הייחודית.

החבל נמתח לקצוות מנוגדים. קבוצות אחדות באוכלוסייה סובלות מאבחון יתר ואחרות מתת-אבחון. לא מן הנמנע שישנם אנשים שמקבלים טיפול תרופתי שאינם זקוקים לו, ולהיפך. גרוע מכך, מרבית המאובחנים לא מקבלים טיפול רגשי והכוונה שיסייעו להם להצליח עם המאפיינים הייחודיים של ההפרעה. המלצת גורמי המקצוע לשלב טיפול תרופתי עם טיפול רגשי, נותרת פעמים רבות כאות מתה. נוח (וגם זול) להסתפק בטיפול תרופתי, הוא מאפשר להסיר אחריות מהאדם עצמו ומהחברה. ישנם הבדלים בין מדינות בתרבות צריכת הטיפול התרופתי, מה שמעלה את השאלה האם היענות של החברה לצרכים של אנשים אלו יכולה להוביל להפחתה בנזקקות לטיפול התרופתי?

הטרמינולוגיה המקובלת ממוקדת בחריגות של אנשים אלו מהנורמה ואינה מתארת אותם כמות שהם. המונחים השגורים מתארים אותם ביחס לאחרים ולמעשה מציגים אותם כ"אחר" של הנוירוטיפיקלים "הנורמליים" שאינם עם ההפרעה. בכך החברה סוגדת לממוצע-הזהב הניצב על פסגתו של פעמון גאוס, היא מקדשת את "הרגילות" ומנציחה את השאיפה לאחידות. הדבר בא לידי ביטוי במדיניות ציבורית שמרבית משאביה ממוקדים בהתאמת אנשים אלו לעולם, אך לא מספיק בהתאמת העולם אליהם. המחקר בתחום משקף את הלך הרוח החברתי ורובו עוסק בגורמי הסיכון של ההפרעה. חסרים מחקרים שמתמקדים בבחינת גורמי החוסן והתרומה של אנשים אלו לחברה.

ישנן יותר ויותר תוכניות סיוע והתאמות, אבל רבות מהן עסוקות בהתאמת האנשים אלו לעולם. הן נוטות להתמקד בהקניית דרכי התמודדות עם הסימפטומים, ופחות בניסיון להבין ולקבל את חוויה הפנימית. גם העיסוק ברגשות של אנשים אלו הוא שניוני ונוטה יותר להתרכז בחוויה הנובעת מההתמודדות עם הסימפטומים, ופחות בזהות הייחודית בסגנון של התכונה האנושית שבבסיס ההפרעה. העדפת הסימפטומים על פני החוויה אמנם עושה סדר ובהירות בעולם החיצוני, אך היא באה על חשבון מקומו של העולם הפנימי. מצב זה יוצר תחושת חוסר מובנות, בדידות וחוסר לגיטימציה לתכונה אנושית זו.

התמונה הכוללת מראה כי כחברה עדיין איננו מכירים מספיק בזכויותיהם של אנשים אלו. הדבר מתבטא, בין השאר בחסר במענים רפואיים, רגשיים וחינוכיים, אשר אפשר שיפחיתו את שיעור הנזקקים לטיפול תרופתי. חסרה הכרה בייחודיותם של אנשים אלו ורווחת הנטייה להשקיף עליהם מבעד לעדשה המרובעת, לבקר אותם, להתעלם מזהותם ולהחזיק בשאיפה לרבע אותם ולהתאים אותם לתכונות "הנכונות".

האם המסקנה המתבקשת צריכה להיות קיצונית ולשלול טיפול תרופתי?

בעבודה עם משפחות נתקלתי בתופעה מעניינת. כמה הורים הציגו בפני ילדיהם את הטיפול התרופתי הטיפול התרופתי כ"תוסף תזונה" או "ויטמין". ההורים הסבירו כי הם חוששים מפגיעה בתדמית של הילד. סברתי כי גישה זו מעבירה מסר לילד כי יש לו מה להסתיר ולהתבייש בו, ויש מקום לפרום את הקשר שבין תרופה למחלה הכרוכה בסטיגמה שלילית. 

המושג תכונה המאפשר שילוב בין נקודות המבט, מסייע להתייחס לסוגיית הטיפול התרופתי מעבר לגבולות המשוואה מחלה–תרופה. מבחינה מהותית השימוש בריטלין אינו תלוי בהגדרת הפרעת קשב כמחלה. ניתן להשתמש בריטלין ככלי עזר להתמודד עם תכונה, גם בלי להגדירה כמחלה. ערעור על הקשר מחלה–תרופה ניתן לראות כבר באמירתו של היפוקרטס "יהיו מזונותיך תרופותיך ותרופותיך מזונותיך", לפחות כפי שאני מבין בדברי הרמב"ם (פירוש המשנה, פסחים, ד,ט).

הטיפול התרופתי "מרבע" את האדם לפי שעה. זהו בוודאי מחיר, וישנם מחירים נוספים, כמו בכל תרופה אחרת. אך אל לנו לשכוח מה ניצב בצלע הנגדי של המשוואה, מה המחיר שהילד ישלם אם הוא לא יצרוך את התרופה. התפקיד ההורי והחברתי אינו רק להתאים את העולם לילד, כי אם גם להתאים את הילד לעולם. מלאכת האיזון בין השניים אינה מן הפשוטות, אבל היא נחוצה.

השימוש במושג תכונה המאפשר את נקודת המבט המשולבת חשובה מאוד לאופן שבו תופסים את הטיפול התרופתי. כאשר נקודת המוצא הבלעדית היא ראיית העולם המרובעת, אזי המשימה היא "לתקן" את האדם ובכך מעבירים לו מסר דכאני המתכחש לעצם זהותו. לא פלא שאחוז ההתמדה בטיפול התרופתי אינו גבוה. אולם כאשר משתפים עימה את נקודת המבט העגולה, אזי הטיפול התרופתי יכול להיות מובן כשימוש במשקפיים, מקל נחייה או כל כלי עזר אחר שמסייע לנו להתמודד עם קוצר יכולת אנושית, ומי מאיתנו אינו מוגבל בדבר מה? אפשר להבין יותר את ההורים שהעדיפו לכנות את הריטלין כויטמין.

ההצעה להתייחס להפרעה כתכונה, אינה באה לשלול את המשך השימוש בהגדרות הרפואיות. ישנן סיבות רבות שמצריכות המשך שימוש בהגדרות אלו. למשל, תארו לכם מצב שבו הריטלין יהיה מוגדר כתוסף תזונה, דבר שיגדיל את אחוזי השימוש לרעה בו.

קריאתו של אופיר לתשומת לב לנקודת המבט העגולה, הינה חשובה ונחוצה. טיפול רגשי ושינוי עומק ביחס החברה לשונות שגלומה בהפרעת קשב, מצריך מאמצים, אישיים וחברתיים. עם זאת, בדבריו בולטת בחסרונה התעלמותו מנקודת המבט המרובעת. הביקורת של אופיר מזהה בעיה אמיתית, אך היא לא תוקפת את היעד המדויק, כך עלולים להיפגע חפים מפשע - אנשים שיכולים להיתרם משימוש בכלי-העזר ריטלין.

אין פתרונות קסם. כל דרך שנבחר לתפוס דרכה את ההפרעה גובה מחירים משלה, גם זו שאני מציע. ועדיין, בברירה בין התייחסות אל ההפרעה כאל מחלה לבין תפיסתה כזהות, היחס אליה כאל תכונה נראה בעיני כאיזון אופטימאלי. הוא מאפשר ליהנות מיתרונות הגישה הרפואית תוך צמצום הפגיעה בשמירה על זהותם הייחודית של אנשים אלו. למרות מורכבותה של גישה זו, היא בת ביצוע ואני משתמש בה בעבודה עם ילדים והוריהם.   

הכותב הוא עובד סוציאלי קליני, דוקטורנט באוניברסיטה העברית, פעיל חברתי ומטפל בתחום הפרעת קשב

לודוויג ויטגנשטיין. "גבולות שפתי הם גבולות עולמי"צילום: Wikipedia

בהקשבה לנרטיבים של מטופלים רבים, אני שומע תסכול הנובע מכך שהחברה אינה קשובה לסגנונם הייחודי, לא רגישה לצרכיהם, מפרשת את מניעיהם בצורה שלילית ולמעשה דורשת מהם להמיר את אישיותם. פעמים רבות הריטלין נתפס בעיניהם כ"סמן תרבותי" המעיד על כך שסגנונם האישי פגום וזקוק לתיקון

אני מציע לראות את הפרעת קשב כ"תכונה". ייתכנו דרכים שונות לתאר תכונה זו, אני רואה אותה כנטייה חירותית שאינה כופפת את עצמה אל המציאות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ