הילדים שלנו הם אלים בתחפושת, לכן הם יכולים להתמודד עם הצבת גבולות - הורות יוגית - הבלוג של אלכס לנדסמן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הילדים שלנו הם אלים בתחפושת, לכן הם יכולים להתמודד עם הצבת גבולות

קשה לכם לאסור על ילדיכם דברים? למנוע מהם משהו? להגיד להם "לא"? זה בגלל שאתם מדמיינים אותם כחסרי אונים. משל הגורו והאביון יגרום לכם להבין את "האני" האמיתי של ילדיכם (ושלכם) ויסייע לכם להשתחרר מהטעות הזאת

תגובות
ילדה יוגית

"אני לא הגוף שלי, אני לא הרגשות שלי, אני לא המחשבות שלי" היא נוסחה מוכרת להיכנס לתרגול מדיטציה. אם אמירה זו גורמת לכם התנגדות, נסו אותה רגע על הילדים שלכם - "הילד שלי הוא לא הגוף שלו, הילד שלי הוא לא הרגשות שלו, הילד שלי הוא לא המחשבות שלו". לי אישית זה מכווץ משהו בבטן וצובט לי את הלב. כאלו שאני מבטל את הילד שלי, או פוגע בו באומרי זאת. ובכל זאת, הנוסחה יכולה להיות שימושית לשחרר אותנו מקונפליקטים פנימיים שמתעוררים בנו כשאנחנו נוקטים את עמדת המחנך מול ילדינו. כל מה שאנחנו חושבים על הצבת גבולות, חוקים וחינוך ישתנה כך מהשורש, שהרי אם הילד שלי הוא לא הגוף שלו, הוא לא הרגשות שלו והוא לא המחשבות שלו, את מי אנחנו בעצם מחנכים?

מספרים על גורו הודי קדום ששהה במעבה היער עם תלמידיו. הם ישבו סביבו והקשיבו לדברי חוכמתו כאשר לפתע הגיח מבין העצים נווד זקן לבוש בלואים, חולה ומותש. האיש התיישב למרגלות המורה וגולל את סיפורו הטרגי, שהיה מלא אובדן, בדידות, חולי ומוות וביקש מהחכם עזרה וישועה. משסיים הנווד את דבריו הסתכל עליו הגורו, תחילה בשקט ואז פרץ בצחוק רועם ומתגלגל. תלמידיו הזדעזעו. כשנרגע לבסוף המורה מצחוקו, שאל אותו בתימהון אחד מתלמידיו "גורו יקר, איך יכול אתה כך לצחוק למשמע תלאותיו ומצוקתו של אדם אחר?". המורה ענה בעיניים בורקות ובחיוך אוהב "פשוט מעולם לא ראיתי את האל מחופש כל כך טוב לאביון".

לשמחתנו, רובנו לא נאלצים לעבור תלאות איוב קיצוניים כאלה, אך סיפורי מופת אלו מתפקדים כזרקור מאיר העוזר לנו לראות בבהירות מבעד לתעתועי הנפש האנושית המכונה ביוגה "מיינד". אכן, אפשר כמו התלמיד לראות את קשיחות הלב, למראית עין, שמפגין הגורו. אך למעשה, בדומה לנו שיודעים כשאנו צופים בסרט להפריד בין הדמות הסובלת לשחקן המגלם אותה, כך המבט של החכם המואר מצליח לחדור מבעד ללכלוך והצלקות שדבקו במיינד או הנפש של הקבצן ולראות את הבוהק והזוהר של מהותו האמיתית. ובהקבלה לילדינו, ללא ההבנה שעלינו להפריד בין נפשו של ילדינו למהותם האותנטית, כל פעולה חינוכית שננקוט תהיה במידה כזו או אחרת פוגענית בעבורם וגם עבורנו.

רובנו מזוהים לגמרי עם הנפש שלנו ותופסים אותה כמייחדת ומגדירה אותנו. הנפש אומנם לובשת צורה שונה אצל כל אחד מאיתנו, אך היא לא באמת מי שאנחנו. כמו שאין משהו אישי ובלעדי באנטומיה ובפיזיולוגיה של הגוף שלנו, כך גם הנפש האנושית היא בעלת אופי אוניברסלי המשותף לכולנו. אם כך, מי אנו? בדיוק כמו הזקן בסיפור, אנו לא מה שהנפש שלנו חושבת, אלא מהות חופשית, שלמה ומושלמת, שאינה ניתנת כלל להגדרה. אנחנו סך כל המבנים הרגשיים והמחשבתיים בתוכנו והנפש שלנו היא תולדה של חוויות שעברנו, רעיונות שקיבלנו, מסקנות שהסקנו, טראומות שחווינו - כל אלה יוצרים תבניות מחשבתיות, אמונות, התניות ומתווי פעולה בתוכנו.

אנחנו, מי שאנחנו באמת, משתמשים בנפש ובגוף ככלי ביטוי: המחשבות, הרגשות, ההתנהגויות הם כמו מלבושים שהעצמי שלנו עוטה על עצמו. הבעיה נוצרת כאשר אנו מצמצמים את ההוויה שלנו ושל ילדינו לצורות החיצוניות הללו. או אז הן מפסיקות לשמש כלי ביטוי עבור האני ובמקום זאת אנו נלכדים בתוכן. דוגמה פשוטה לכך היא האובססיה והתלות במראה החיצוני, שיכולים להופיע כשאדם מרגיש שזהותו מוגדרת על ידי הגוף שלו.

ועכשיו אל הפרקטיקה: הבה נדמיין סיטואציה בה הילד שלנו פורץ בבכי תמרורים, כי הוא רוצה לקבל עוד ממתק, או מסרב להפסיק להסתכל על סרטונים בסלולרי שלי. במצב כזה מעורבים ארבעה שחקנים: הנפש של הילד שלי, האני של הילד שלי, האני שלי - ומאוד חשוב לזכור - גם הנפש שלי. לרוב המפגש יהיה בין נפש לנפש, שם אנחנו נכנסים לבוץ סמיך של אשמה, צער, רחמים ועוד רגשות טובעניים. לכן, בחינוך הילד הפעולה הראשונה צריכה להיות מופנית כלפי עצמנו. הכי חשוב לראות מה הסיטואציה מעוררת בנפשנו. האם אל מול היבבות והמסכנוּת של הילד שלי אני רואה דמות טרגית ואומללה, כמו האביון מהסיפור, או שבדומה לגורו, ונאמר זאת בדרך ציורית, אני רואה את האל בתחפושת, רק שהפעם לא בתלבושת קבצן, אלא של ילד מתייפח? 

ברגע שאנחנו רואים את הילד שלנו כאל בתחפושת, קל יותר להציב לו גבולות ולמנוע ממנו דברים שהוא ממש, אבל ממש רוצה. הוא יתמודד, אל דאגה. חשבו על העוצמה שלו, לא על החולשה, זה מה שחשוב בסיטואציה. ברגע שאנו מתעלים מעל מנגנוני הנפש ומצליחים להתייצב במרכז שלנו, נוצר מצב שבו החינוך של ילדינו הופך למעשה של שיתוף פעולה בין האני המודע שלי לבין האני של הילד שלי ויחד, בשילוב כוחות, נוכל לעצב, לאמן ולפתח את הנפש שלו.

תפיסת החינוך כאקט של שיתוף פעולה בין המהות האותנטית שלנו לבין זו של ילדינו מאפשרת לחסמים ולהתנגדויות שלנו לנשור. כל הגבלה, מניעה או איסור שאנו מציבים לילדינו לא רק שאינה פוגעת בו או מדכאת אותו, אלא עוזרת לו לאמן ולביית את נפשו על מנת שעם הזמן יגיע להיות אדון ושליט על נפשו שלו ויוכל להקרין דרכה את אורו המיוחד והייחודי על העולם ולהוציא לאור את האבן היקרה שממנה עשויה מהותו האמיתית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#