לבודהיזם יש פתרון מעולה להתמודדות עם טנטרום, נסו

הדרך היחידה להכיל את ההתנהגות הבלתי נסבלת של ילדים במהלך טנטרום היא לגרום לכך שהיא לא תפעיל אותנו. זה יוכל לקרות רק אחרי שנפתור את מה שההתקף שלהם משקף בתוכנו. זה נשמע מסובך, אבל בפועל זה פשוט

אלכס לנדסמן
אלכס לנדסמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פסל של הענק הירוק
הדרך היחידה להישאר רגועים במהלך הטנטרום היא באמצעות התעלות מעל הרגשות המשתוללים בתוכנוקרדיט: ErikaWittlieb, Pixabay CC
אלכס לנדסמן
אלכס לנדסמן

עיון קצר במדריכים השונים להתמודדות עם טנטרום מלמד שההמלצה המרכזית היא לשמור על רוגע, להכיל את ההתנהגות של הילד, ולתת להתקף לעבור. קל להגיד, אבל בפועל רובנו נדלג בין הניסיון לרצות את הילד, לבין התקף זעם משל עצמנו וצעקות המבקשות להשתיקו, שאחריהן תגיע חרטה ואשמה וגם בושה על איך שהתנהגנו.

התובנה היוגית לפיה, הדברים שאני חווה הם לא רק שלי, אלא הם במקביל גם השתקפויות של דברים הנחווים על ידי הסובבים אותי, כי כולנו קשורים לגוף אחדותי - מביאה פרספקטיבה חדשה להתמודדות עם הטנטרום: כשהילד נכנס להתקף, עלי לפענח מהו הטנטרום הסמוי שגם אני עובר באותו רגע ולטפל קודם כל ובעיקר בהשתקפות של ההתקף בתוכי. הדרך היחידה להכיל את ההתנהגות הבלתי נסבלת של הילד היא לגרום לכך שהיא לא תפעיל אותי. זה יוכל לקרות רק אחרי שאפתור את חוסר האיזון בתוכי, שההתקף שלו משקף לי. נשמע מסובך, אבל בפועל זה ממש פשוט. אדגים.

שישי בבוקר. הילד הקטן שלי בבית צופה בטלוויזיה בסלון. טיפות גשם מנגנות בתיפוף עדין על החלונות. הבית חמים ונעים. אני יושב במטבח מול המחשב, בטרנינג, לצד המחשב קפה שחור ומשהו מתוק ללוות אותו. התבטל לי שיעור, ולכן מבחינתי קיבלתי זמן מתנה בבית. הלב שלי עולץ מההזדמנות לעבוד על סדנה שעד עכשיו לא מצאתי זמן להתעסק בה. מלא תשוקה אני ניגש למלאכה.

אתם מנחשים נכון, שבירת האידיליה צפויה מראש. "קח אותו מפה", צועקת אשתי במרירות מחדר השינה, "אני ישנה!". באי-רצון אני קם לשלוף את הקטן, שמבלי ששמתי לב התגנב למיטה הזוגית שלנו. "בא לי אימא", הוא צועק בנחישות מאיימת ומתפתל בזרועותיי. הלב שלי מחסיר פעימה, לא עוד פעם "הטנטרום אימא" הזה, אני חושב באימה. חששותיי מיד מתאמתות. "בא לי אימא, בא לי אימא", זועק הקטן, בוהה אל החלל בעיניים חסרות מבע, בועט ברגליו, מנופף בידיו. אני לא קיים. כל דבר שאני מציע כחלופה לאמא, רק מגביר את הצעקות ואת ההתפתלויות. נו, אתם מכירים - טנטרום כהלכתו.

בלית ברירה אני סוחב אותו החוצה, דוחף אותו לעגלה ומתחיל להסתובב ברחובות הגשומים. כמובן שהוא ממשיך בצרחות "בא לי אימא, בא לי אימא". אני יוגי, אז אני נושם, מושך את האוויר חזק מהנחיריים, מנפח את הריאות עד שהן מתפקעות. בצעדים עזים אני קורע את הרחובות, מנסה בכל הכוח להיות רגוע ושליו, אך לשווא. בתוכי בועטת התנגדות עזה להיות נוכח בסיטואציה אליה נקלעתי. "דיייי!", נפלטת לי ברגע של איבוד שליטה צעקת חרון ממרכז מקלעת השמש. הקטן משתתק מההפתעה, אך מיד חוזר למנטרת הנוראית שלו "אימא, בא לי אימא".

הצעקה ניערה גם אותי, והזכירה לי את תורת ההשתקפויות. הפניתי את הזרקור ממנו אלי. מה קורה אצלי? מה העניין? שאלתי את עצמי ובמיידיות הופיעה אמת פשוטה וחדה, צועקת ובועטת בתוכי: לא בא לי! לא בא לי לשמוע את הצעקות שלו, לא בא לי להיות איתו, לא בא לי להיות ברחוב. לא בא לי! בא לי להיות מול המחשב בבית ולעשות את הדברים שלי. הנה, התגלתה בהירה כשמש השתקפות הטנטרום אצלי: לקטן בא אימא, לי בא להתעסק בדברים שלי. ההבדל היחידי בינינו זה שהוא צורח את הרצון שלו, ואני מתבשל מבפנים באיפוק נרכש.

זיהוי השתקפות הטנטרום של הילד בתוכנו מאפשר לנו ליישם הלכה למעשה את העצה הרווחת ביותר להתמודדות עם טנטרום, כי זה מאפשר לנו להפסיק להזדהות אם הסיטואציה, וכפועל יוצא לא להדהות גם עם התגובות שלנו כלפי ילדינו. הדרך היחידה להישאר רגועים ולא להגיב למגוון הגירויים מורטי העצביים הנורים לעברינו היא באמצעות התעלות מעל הרגשות המשתוללים בתוכנו.

כל חוכמת המדיטציה מתנקזת ליכולת התעלות זו אל רובד המודעות וממקום מבטחים זה להתבונן על המערבולות, המפלים והסערות של התהליכים הרגשיים והתחושתיים. כל עוד לא אזהה את השתקפות הטנטרום בתוכי אזרק לכל עבר כקליפת אגוז בתוך המים הגועשים והקוצפים של הרגש.

אחרי שפענחתי את ההשתקפות בתוכי, הבנתי את ההתנגדות שלי: גם אני, בדיוק כמו החמוד הזועף הקטן שלי, רוצה מאוד משהו ולא מקבל אותו, וזה מכעיס ומקוממם אותי. אני מבין אותו. אני מבין אותי. מבוססים במודעות החדשה הזאת, אנחנו יכולים לאפשר לרגשות לנוע בתוכנו ללא מניעה: אני לא מפחד מהרצון לנטוש את העגלה ולהשאיר אותו שם צועק, אני לא מדכא את הרצון לטלטל את הילד שלי ולהשתיק אותו בכוח, אני לא מדחיק את השנאה שעולה בי כלפיו כרגע.

האפשור הרגשי הזה מאפשר לנו להכיל את הסערה הפנימית שלנו ולתת לה לעבור אט אט. נכון שהצעקות, התלונות והבעיטות של הילד עדיין מעצבנות ומורטות עצבים, אבל הן פתאום הופכות לנסבלות יותר, אפשר להיות לצדן. אחרי שהצלחתי להכיל את עצמי, חזרה האהבה שלי אליו, ואיתה גם החמלה כלפי שנינו, על כך שאנחנו לא תמיד יכולים לקבל את מה שאנחנו רוצים, ולכן נאלצים לפעמים לדחוף ברחוב עגלה עם ילד צורח שרק בא לו את אימא שלו.

אלכס לנדסמן

אלכס לנדסמן | |הורות יוגית

אני מורה להאטה יוגה ומלמד גם פילוסופיה ומיתולוגיה של היוגה. חוכמת היוגה נתנה לי את מתנת השלם, אבל הגעתי אליה רק אחרי שהחיים לקחו אותי במסע עקלקל.

לימודי מתמטיקה באוניברסיטת ברצלונה הובילו לתואר שני בכלכלה. כשחזרתי לארץ, בלי שהתכוונתי, הגשמתי חלום של רבים, אך לא שלי, ועבדתי כאסטרטג תקשורתי באחד ממשרדי הפרסום הגדולים. תרבות ה-"מה שמוכר צודק" כמעט מוטטה אותי נפשית. מתוך רצון לתיקון, עברתי לניהול פרויקט מיחזור בעמותה סביבתית ונדהמתי לגלות מאבקים על קרדיט במקום מאבק על הסביבה. אז עברתי להיות מורה למתמטיקה, תחילה בתיכון ואחר כך בפרויקט של קרן לב"י בצה"ל. המשכתי למחקר באקדמיה בפילוסופיה של החינוך ולניהול פרויקטים של מחקרים מדעיים אירופאים.

היו עוד כמה הסתעפויות בדרך, אבל נדבך מרכזי נוסף במסע שלי היתה היצירה. עברתי דרך לימודי משחק והגעתי אל השירה. הספר הראשון שלי זיכה אותי במקום ברשימת המשוררים המבטיחים החדשים דאז. כמה פרויקטים אמנותיים שיצרתי הגיעו לפסטיבלים, גלריות ומוזיאונים. בזמן שעמלתי על כתיבת רומן, לא התאפקתי וכחלק מהתחקיר עשיתי התלמדות ברפדיה פלורנטינית ולאחריה סטאז' קצר בנגריה שכונתית.

במקביל, חרשתי לאורך ולרוחב את כל שדות החוכמה המערביים. חקרתי את כל מה שפילוסופים, פסיכואנליטיקאים ושאר האינטלקטואלים יש להציע. בכל רעיון מצאתי פירור, שניים או יותר, אבל תמיד נשארתי רעב לעוד. את המזון שבאמת השביע את נפשי מצאתי לבסוף כשנחשפתי להגות הקדומה של היוגה.

כמעט שאיבדתי את דרכי במסע פתלתל זה שהחיים זימנו לי, ואילו היוגה גרמה לי להבין שבעצם הייתי כל הזמן בבית. היוגה היא חוכמת החיבור. חיבור בין גבוה לנמוך, בין חשוב לסתמי, בין קודש וחול. היא מהווה עבורי את הדבק שמאחד את כל החלקים הנפרדים, שחוויתי במסע לשלם בעל משמעות. כל פיסות ההתנסות הפכו לפסיפס תבוני אחד.

ועכשיו ההורות. ישנה אימרה ידועה ברוחניות שאומרת ש"כל דבר שקורה לנו הוא הזדמנות מצוינת למדיטציה". זהו המוטו של מדור זה. נשתמש בכל המאפיינים, האתגרים, הקשיים, צמתי הבחירה וההרפתקאות שההורות מציגה בפנינו כהזדמנות לצמיחה רוחנית. לשם כך, נתבונן על הורות מפריזמת התודעה של היוגה ואני אציע כלים ותרגולים יוגיים לעבוד עמם כשיתאפשר.

מה המשמעות של התפתחות רוחנית? להיות אנשים מודעים יותר, ומכאן חופשיים יותר ליצור עבור עצמנו וסביבתנו חיים עם פחות סבל, יותר רווחה ושמחה ובעלי המשמעות שאנחנו נבחר לתת להם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ