הילד שלי לא נרדם לבד, מה עלי לעשות?

ילדים מתקשים להירדם לבד לא בגלל חרדות פרידה, פחד מעזיבה, או חשש להיות בגפם, אלא בגלל הקושי להרפות ולהתמסר לתהום חשוכה. כך תעזרו להם לכל החיים. מדור חדש של שאלות הוריות ותשובות מפסיכולוגית קלינית מומחית

אנה גלמן
אנה גלמן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ילד ישן
להיות לבד משמעו "להיות של עצמו" ולא שלה, או שלו. הרגל יקר ערך להתפתחות הילד, אבל כזה הזקוק להכוונה של הוריםקרדיט: LeManna for Getty
אנה גלמן
אנה גלמן

שאלה: הילד שלי לא נרדם לבד בלילה, מה שמאלץ אותי לשכב לידו במשך שעה-שעה וחצי. זה מאוד מעייף, אבל אם אני עוזבת את החדר, יש כאלה צרחות... ואז עוד יותר קשה להרגיע אותו. הפסיכולוגית שלי אומרת שהוא צריך ללמוד להיות לבד ולהירדם בעצמו. למה הוא לא רוצה להיות במיטה שלו לבד ומה אני יכולה לעשות?

*

תשובה: קודם כל יש לברר האם הוא לא רוצה להיות במיטה שלו לבד, או שהוא לא רוצה להירדם לבד. בדרך כלל זה לא קל לילד, גם כאשר הוא מאוד עייף, להיכנס למצב של הרפיה ושחרור הנחוצים בשביל להירדם ולישון. כשחושבים על זה, המשמעות של להירדם היא "לא להיות". למרות שעייפים, הרגע שבו מחליטים "לוותר" על הגוף, על המתח של השרירים שמחזיקים אותנו כל היום ולהתמסר ל"אין", הוא רגע מאיים, גם בעבור אנשים מבוגרים. השינה היא כמו מוות קטן, וזה מאוד מפחיד, במיוחד כשאתה ילד.

כל מה שכדאי לקרוא על ילדים, הורות ומשפחה

לא האובדן של המבוגרים מסביב ולא הנטישה, לא חרדות פרידה, ולא פחד מעזיבה, הם שמקשים על ההירדמות, אלא הקושי להרפות ולהסכים להיות במצב פיזי-נפשי המאפשר את ההרפיה. זה מצב שלא משיגים בקלות, גם לא מבוגרים. הנפילה לתהום החשוך, למקום שבו לא יודעים, לא רואים ולא שומעים - היא לא מזמינה במיוחד בלשון המעטה.

לא מעט הורים נכנסים לאוטו עם תינוק שלא מצליח להירדם, וכבר ביציאה מהרחוב הוא נרדם בקלות. או שיוצאים לטיול בעגלה, ודווקא בתוך השאון סביב, התינוקת נרדמת בשלווה. הם נרדמים כי התנועה מערסלת את גופם וזה מרגיע את טונוס השרירים, ולא פחות מזה, את החשש של הנפש.

אבל זה הרי לא פתרון מוצלח באופן קבוע וגם חשוב שילדים ידעו ליהנות מזמן ההרפיה שלהם עם ההורה, ואחר כך לבדם, בעצמם, במיטה שלהם. שהרי המיטה היא הטריטוריה שלהם, המרחב האישי, מקום בטוח ונעים שהם מכירים - זה המקום שלהם. כדי לעשות זאת יש ללכת לפי שני שלבים. בשלב הראשון, כאשר הילדים עדיין לא יודעים איך להרפות לבד, כדאי להושיט להם "יד". זה לא קשור לכמה זמן, אלא לאיך: עליך למצוא מה הדבר שמרגיע את הילד שלך - האם זה מגע, שירה, מוזיקה או אולי ערסול?

תינוק ישן
המיטה היא הטריטוריה שלהם, המרחב האישי, מקום בטוח ונעים שהם מכיריםצילום: Renata Brito / AP

אם את מכוונת לכך שילדך ילמד להיות במיטה לבדו, אז הוא צריך ללמוד לשחק ולהיות לבד עם עצמו גם במשך היום, כשאמא ואבא עסוקים במשהו אחר כמו עבודה, קריאה, טיפול בבית, שיחה עם אדם אחר, או במתן תשומת לב לילדים האחרים בבית.

"היכולת להיות לבד", כמו שהפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט לימד אותנו, היא הישג יקר להתפתחות העצמי של כל ילד, לנפרדות ולעצמאות. להיות לבד משמעו "להיות של עצמו" ולא שלה, או שלו. אבל ההרגל הזה זקוק להכוונה של הורים. לבד אומר להיות ללא טלוויזיה, לבד אומר ללא מסך, לבד זה עם משחקים שמפעילים את הדמיון.

אם את מעוניינת שילדך ילמד להירדם לבד, משמעות הדבר היא אם כן שעליו להיות מסוגל להיות לבד בחדר, במיטה שלו, לשחק במשחקים גם כשהוא לא מתכונן לשינה. זה מקדם הכרחי למעמד של הלילה, שבו הוא צריך להיות לבד והאחרים נמצאים בסלון, בלעדיו.

אם את מעוניינת שילדך ילמד להירדם בעצמו, כדאי שתלמדי אותו להירגע ולהרפות בעצמו, כדי שיוכל ליפול לשינה מהנה. כדי להגיע לשם אפשר בהתחלה ללטף לו את הרגליים או את הגב, בזמן שהוא במיטתו. חשוב שהילד יירדם במיטה שלו תוך שהוא חש בטוח במיכל שלו עם עצמו, ולכן, כדאי שהמגע שמעודד את הילד להירדם במיטתו יינתן כשעומדים או יושבים לידו. הירדמות בתוך חיבוק עוטף מכוונת את הילד לרצות את הגוף של האחר, ופחות את של עצמו. לכן, אם מחבקים, אז לרגע קל ושוב מחזירים אל המיטה.

אפשר לספר לו סיפור שחוזר על עצמו. אפשר לשיר תמיד את אותו השיר, או לזמזם את אותה המנגינה - העיקר שיהיו אלה מעשים עקביים שחוזרים על עצמם. הם אומנם משעממים, אבל בדיוק בשל כך הם מרגיעים ומאפשרים להתמסר אל השינה.

אט אט למדי אותו מיומנויות הרגעה בעצמו, העבירי את הניצוח על הזמנת השינה השלווה אליו עד שתיפול שינה על עפעפיו.

בברכת ליל מנוחה.

אנה גלמן

אנה גלמן | |אכוונה - שאלה של התכוונות

פסיכולוגית קלינית מומחית. עובדת עם כל מי שמדבר, לא משנה הגיל. 

פסיכואנליטיקאית  לקאניאנית, חברה באקול של השדה הלקאניאני הבינלאומי. 

מנהלת שותפה של מרכז אכוונה, שבו הדגש הוא לא רק באבחנה, אלא גם בהכוונת המשפחה לדרך מעשית העוזרת להבין את הילד ולממש את היכולות שלו והנטיות שלו. הגישה מחברת בין הקשבה קלינית-פסיכואנליטית לבין חשיבה התפתחותית והתערבות מערכתית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ