איך להכין את הבן שלנו ללידת אחותו הקטנה?

כדאי להיות קשובים לשאלות שהבכור שואל ולא לתת הסברים שהוא לא ביקש, כי לפעמים הדאגות של ההורים פועלות כמו נבואות שמגשימות את עצמן. כל ילד יספר לעצמו סיפור אחר לגבי כניסה של אחות חדשה למשפחה, עלינו רק לכוון בעדינות אל עבר נרטיב חיובי

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אחים
אין מנוס מלחיות ביחסים משולשיםקרדיט: sathyatripodi by pixabay
אנה גלמן
אנה גלמן

שאלה: אלון בן שנתיים וחצי, ועוד מעט עומדת להיוולד אחותו הקטנה. אנחנו שמחים שתהיה לו אחות, אבל זה גם מלחיץ אותנו. אמרו לנו שזה יהיה לו קשה, שעשויים להופיע התקפי זעם, ושהוא אולי יחזור להרטיב.

אנחנו רוצים להתכונן ולעזור לאלון לקבל בצורה טובה את אחותו התינוקת. איך עושים את זה? לדבר איתו על מה יקרה ועל איך הוא ירגיש? האמת שאני מרגישה קצת אשמה שאנחנו עושים לו את זה!

*

השאלות העולות מהתהייה הן האם אכן אפשר להכין את האח הגדול לקבל את האחות הקטנה? האם אפשר למנוע קינאה? ובכן, אין שום אפשרות לנבא איך האח הבכור ירגיש בנוכחות האח או האחות הקטנים שלו.  למעשה מה שרצוי לדעתי זה לדבר כמה שפחות עם הילד, ורק לענות על השאלות שעולות אצלו בצורה עניינית.

למה הכוונה? כדאי לתת הסברים קצרים על מה שעומד להשתנות - "הבטן גדלה כי לאמא יש תינוקת קטנה בבטן", או "בעריסה הזאת תישן התינוקת החדשה". כשרואים, למשל, תינוקת קטנה בגינה, אפשר לספר ש"עוד מעט תהיה אחת כזו גם בבית שלנו. עכשיו היא גדלה בבטן של אמא, והיא תהיה אחותך".

מעבר לכך, כדאי להיות קשובים לשאלות שמתעוררות, ולא לתת הסברים שהוא לא ביקש, ושעלולים רק להטריד אותו יותר. לפעמים הדאגות של האם פועלות כמו נבואות שמגשימות את עצמן, וההכנות הופכות למחשבות שאולי הילד בכלל לא היה חושב אותן בעצמו. למשל, כשמבטיחים לו "אבל אנחנו נאהב אותך תמיד הכי הכי", ואולי הוא בכלל לא חשב על האפשרות שזה לא יהיה כך, בוודאי לא לפני שהתינוקת החדשה הגיחה לתוך עולמו.

הדאגות של הורים נובעות מהניסיון שהם מביאים מילדותם שלהם, מאיך שהם זוכרים את הלידה של האחים הקטנים או הגדולים שלהם, זיכרונות שיכולים להיות כואבים או מלאי תקווה ("אחותי הייתה החברה הכי טובה שלי"). מי שסבל בילדות, חושב פעמים רבות שגם הילד שלו יסבול, אבל זה לא בהכרח יהיה כך. שמעתי על יועצות שמשוות את הלידה לבגידה בילד הגדול. זאת הגזמה עצובה. אין פה שום בגידה, להיפך, יש הרבה נתינה, זו באמת מתנה לחיים.

זה יכול להיות רעיון טוב לאפשר לילד לדמיין בעצמו את מה שיקרה. בשביל זה אפשר לתת לו בובות של משפחה: אמא, ילד, תינוק, אבא, סבתא - לתת לו לשחק עם הדמויות, והוא כבר ימחיז את הדמיונות שלו על מה שיקרה ועל מה שכבר קורה בבית.

כל הורה רוצה עוד ילד מסיבות שונות, וזו זכותו המלאה. יש הרבה מקום בלב לאהוב עוד ילד, ועוד ילדה. כל אחד מעורר אהבה באיכות אחרת. אין טעם להרגיש אשמים וגם לא לרחם על הילד הגדול. האשמה והרחמים מחלישים, כי ההורה מרגיש שהוא חייב לפצות את הילד, וזו דינמיקה לא בריאה.

לפעמים האח הגדול רוצה להיות האחות הקטנה, "להיות היא". זה לא כי הוא רוצה להיות תינוק, אלא כי הוא רוצה להיות "ההוא שנראה שווה בעיניים של ההורה". זה בסדר שהוא ירצה, שהוא ינסה, זה לא פסול לרצות להיות תינוק, רק חשוב שההורה לא יתייחס אליו כאל תינוק, ולא ירשה לו לקחת את הדברים של התינוקת, לא את המיטה ולא את העגלה.

כשהאח בכל זאת לוקח את הדברים של התינוקת (צעצועים, מיטה, עגלה), כשהוא רוצה לקחת את המקום של אחותו הקטנה, כדאי שהוא יבקש זאת מהתינוקת בעצמה בקול רם: "האם את מרשה לי לשחק עם הצעצוע שלך?". הוא יכול אם כן לרצות להיות תינוק, אבל הוא כבר לא יקבל יחס של תינוק, והגבולות לגבי מה שמותר ומה שאסור חייבים להיות ברורים.

הוא יכול לשחק שהוא תינוק, אבל לא לבקש שיתייחסו אליו כאל תינוק. על ההורים להיות ברורים לגבי מה כל אחד מקבל ומה לא. אם ההורים לא מתבלבלים, אז גם הילד יידע מהר מאד את מקומו כ"הגדול במשפחה". כשהתינוקת אוכלת, אין אפשרות שהאם תשחק עם הגדול. ובשעת סיפור, התינוקת תשמע את אמא או אבא אומרים לתינוקת בקול רם: "עכשיו אני לא יכולה להיות איתך כי אני קוראת סיפור לאלון". כשזה נאמר במילים ויש הסבר הגיוני מדוע עכשיו אין פניות לאלון ואחר כך תהיה, הגבול מקבל משמעות, הוא לא שרירותי, הוא עם היגיון. ברור שגם הקטנה תרצה בקרוב להיות כמו הגדול ולחקות אותו, וזה ייתן לגדול הרגשה של "חשוב".

אצל הילד יהיו בוודאות רגשות מעורבים בנושא. הוא כבר לא היחידי בבית. הוא מגלה שיש עוד מישהו שמשמח את ההורים, וזאת תגלית כואבת. אבל זה מתאזן עם העובדה שאומנם הוא כבר לא היחיד, אבל הוא גם לא לבד, יש לו שותפה לדרך. כל ילד והסיפור שהוא מספר לעצמו, אי אפשר לדעת אותו מראש, אבל אפשר לכוון אותו אל עבר נרטיב חיובי.

אין מנוס מלחיות ביחסים משולשים. משולש הוא תמיד יותר מעניין, כי תמיד יש עוד מישהו. וזה נכון שהשלישי הוא זה שמעורר קינאה, אבל קינאה היא גם רגש טוב, שמעודד וממריץ. יהיו מאבקים על תשומת לבם של ההורים, כל ילד ינסה למשוך לכיוונו ומתחילה התחרות, אבל זה לא בהכרח רע. יש רווח בנוכחות של עוד ישות מעניינת, ובמיוחד מעריצה, מישהי שהיא שותפה לחוויות משפחתיות, שגם אפשר לאהוב וגם אפשר לריב איתה ובכך להתאמן במגרש המשחקים של החיים.

אנה גלמן

אנה גלמן | |אכוונה - שאלה של כיוונון

פסיכולוגית קלינית מומחית. עובדת עם כל מי שמדבר, לא משנה הגיל. 

פסיכואנליטיקאית  לקאניאנית, חברה באקול של השדה הלקאניאני הבינלאומי. 

מנהלת שותפה של מרכז אכוונה, שבו הדגש הוא לא רק באבחנה, אלא גם בהכוונת המשפחה לדרך מעשית העוזרת להבין את הילד ולממש את היכולות שלו והנטיות שלו. הגישה מחברת בין הקשבה קלינית-פסיכואנליטית לבין חשיבה התפתחותית והתערבות מערכתית. במסגרת אכוונה פועל הבית הירוק - מרחב זמין למפגש עם אנשי מקצוע שמשוחחים עם הורים וילדים עד גיל ארבע על "השאלות הקטנות" של השנים הראשונות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ