באמא שלך, ילדונת, שימי עליי ראש - במצפון חשוף - הבלוג של עטר מאור - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באמא שלך, ילדונת, שימי עליי ראש

מה שאני כל כך מייחלת ורוצה, כל כך מובן מאליו לכל תינוק ממוצע, בקשה כל כך בסיסית, באמת לא הרבה לדרוש

תגובות
שימי ראש

 

את בת שבוע, או חודש או שלושה.
שתיים בלילה, או עשר בבוקר, בכל מקרה זה הרגיש אותו דבר.
משהו מפריע, מטריד, לא נוח,
משהו לא נותן לך ולנו מנוח.
מתפתלת לנו בידיים,
בין כדור פיזיו לייאוש,
וצרחות עד לב שמיים
ארוחת הערב שלנו מונחת על השולחן כבר שעתיים,
אבל מי יכול לאכול
כשבבית יצור קטן עם סבל כה גדול.
ומה שאני כל כך מייחלת ורוצה
כל כך מובן מאליו לכל תינוק ממוצע,
בקשה כל כך בסיסית, באמת לא הרבה לדרוש,
באמא שלך, ילדונת, שימי עליי ראש.
הניחי את עצמך לרגע,
הרפי רק מעט את שרירייך,
תני לנו לשבריר שנייה לשאת את מכאובייך.
תני לאגרופייך להיפתח,
לבטן המכווצת להימתח,
למחשבה רעה להישכח ו-
שימי ראש.

לאט לאט לומדים אותך.
רוצה על הידיים, אבל רחוק מפניכם.
רוצה ליטוף, אבל לא דווקא כשאתם.
רוצה מחמאה, אבל לא מול כולם.
רוצה להיות כמוהם אבל איכשהו... תמיד הם פה ואת שם.

מידי פעם, איש לא יידע מדוע,
פתאום זוכים לחיבוק אמיתי.
ידיים עוטפות,
פנים לצד פנים,
לרגע אחד את שלנו מבפנים.
בדרך כלל קצת אחרי שמשתחררים מאלמנט ההפתעה,
ורגע לפני שזוכרים לנצור את התחושה,
מתרחקת.
מאותתת שהספיק,
ואנחנו חוזרים להשתדל לא להעיק.
רק מה שטוב לך ומה שאוסף,
מה שהנפש צריכה והגוף מאפשר.
את מוזמנת, בובה,
היום בדיוק כמו אז בגיל שעה,
הכתף פנויה ומחכה רק אותך לפגוש.
בלי לבקש את יכולה לבוא לשים ראש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#