פגיעות מיניות בילדוּת: מניעה, זיהוי ואיתור

אלו דרכים קיימות ל"מניעת" פגיעות מיניות בקרב ילדים וילדות, וכיצד אפשר לזהות ולאתר פגיעה במידה וזו התרחשה. כתבה שניה בסדרה

חן קצביץ'-פרסלר
חן קצביץ' פרסלר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צעדת השרמוטות בבאר שבע, ביוני
למצולמים אין קשר לכתבה. מסר שצריך לחזור כל הזמן בבית: "לא משנה מה יקרה לך, אנחנו תמיד שם בשבילך/תמיד נאהב אותך"צילום: אליהו הרשקוביץ
חן קצביץ'-פרסלר
חן קצביץ' פרסלר

למי שלא קרא/ה את החלק הראשון של סדרת הכתבות, אני ממליצה בחום לעשות זאת לפני קריאת הכתבה הנוכחית. לאחר שהסברתי את מאפייני הפגיעה המינית בילדות, תוך שימת דגש על הדינאמיקה שבה היא מתרחשת, כעת ניתן להתחבר לתפקיד ההורי במניעה ואיתור במצבים של פגיעה. אני חוזרת  על כך שמדובר בנושא רחב ומורכב ושבמסגרת מגבלות הפורמט, ביכולתי להציג בתמציתיות רק את עיקרי הדברים שחשוב בעיני שתדעו כהורים.

מניעה:

המשפט הבא הוא קשה, אז פשוט אכתוב אותו ישירות – אין לנו דרך למנוע ב-100% את האפשרות שהילד או הילדה שלנו ייפגעו מינית. אנחנו צריכים לקבל את העובדה שכהורים אין לנו שליטה מוחלטת על גורל ילידנו (בכל מיני הקשרים, וגם בהקשר הזה). ובכל זאת, נרצה להרגיש שאנו עושים את המיטב על מנת להקטין את הסיכוי שהם ייפגעו מינית, או מדויק יותר לומר - להקטין את הסיכוי שזו תהיה פגיעה חוזרת.

ישנו הבדל גדול בין פגיעה מינית שהתרחשה פעם אחת לבין פגיעה מינית מתמשכת. לעיתים, גם אם לא נצליח למנוע את הפעם הראשונה, במידה ונייצר בבית יחסים בהם הילד או הילדה שלנו יידעו שאפשר לספר לנו הכל ולדבר איתנו גם על נושאים הקשורים למיניות - כן נוכל למנוע את המשך הפגיעה. כפי שהסברתי בכתבה הקודמת, הרבה מהפגיעות בילדוּת הן פגיעות חוזרות, ובמקרים רבים לוקח לילד/ה זמן רב לחשוף את הסוד אם בכלל. זכרו שזה כלל לא מובן מאליו שהילד/ה שלנו בהכרח יספרו לנו לאחר הפעם הראשונה.

מה אפשר לעשות כ"מניעה"?

מסרים שצריכים לחזור כמנטרה בבית (זה כמובן תלוי גיל, להלן כמה דוגמאות. עשו את ההתאמה הנדרשת לגילאים השונים) – "לא משנה מה יקרה לך, אנחנו תמיד שם בשבילך/תמיד נאהב אותך"; "אם מישהו עשה/יעשה לך משהו שגרם לך לתחושת אי נוחות או בלבול, את תמיד יכולה לספר לנו, אנחנו לא נכעס עליך ולא נאשים אותך ואפשר גם לספר לאדם אחר שאת מרגישה איתו נוח"; "אם מישהו אמר לך שהוא רוצה לספר לך סוד, אבל שאסור לך לספר להורים אף פעם, תתרחקי ממנו ותבואי לספר לנו או למבוגר אחר בסביבה, אנחנו נגן ונשמור עליך"; "אין סודות ששמורים מפני ההורים, להורים מספרים הכל, אנחנו תמיד נאמין לך"; "לפעמים אנשים מבוגרים יכולים לבקש מילדים לעשות דברים מוזרים, ואז להגיד להם לא לספר לאף אחד, במצב כזה תמיד תספר לנו, אנחנו לא נכעס עליך".

לא משנה איזה ניסוח תבחרו, השתדלו לכלול בו "לא נכעס עליך, לא נאשים אותך ותמיד נאמין לך". שימו לב שבאף אחד מהמשפטים לא השתמשתי במונח "פגיעה מינית". כשהילדים יותר גדולים וחשופים לתקשורת, וכשאתם מרגישים שכבר ניתן "לקרוא לילד בשמו", אפשר להסביר להם בעדינות מהי פגיעה מינית ולהשתדל לא להחדיר בהם חרדות. אף ילד או ילדה לא צריכים לגדול בחרדה קיומית שהם בסכנה תמידית להיפגע מינית.

למדו את הילדים להבחין בין סוד טוב לסוד רע – למשל, "לאמא יש מסיבת הפתעה בעוד שבוע, אל תספרי לה". לסוד כזה יש תוקף - כשהוא יתגלה בעוד שבוע, יהיה שמח, ומותר לספר לאנשים אחרים שהם לא אמא. דוגמא הפוכה – "זה סוד שלך ושלי, אל תספר לאף אחד לעולם, אם תספר ההורים יכעסו עליך ולא יאמינו לך". לסוד כזה אין תוקף, אסור לספר לאף אחד (בניגוד ליום הולדת שאפשר היה לספר לכל מי שהוא לא אמא), כשהסוד יתגלה יקרה משהו רע (בניגוד ליום הולדת שיהיה שמח).

למדו את הילדים והילדות שלכם מה הם איברים פרטיים ומי רשאי לגעת בהם ובאלו מצבים. החל מגיל 3-4 ניתן להסביר לילדים מה הם איברים פרטיים ולומר להם שאם מישהו נוגע בהם, או לחלופין מבקש מהם לגעת באיברים הפרטיים שלו, זה לא בסדר ולכן הם צריכים לספר לכם על כך, ואתם לא תכעסו עליהם. ניתן לעשות זאת על ידי שימוש בספרים/הצגות, למשל על ידי הספר/הצגה "הגוף שלי הוא רק שלי" של יעל פדר או באמצעות הספר "הגוף שלי ברשותי" של ליאורי עידן.

הציפו את הנושא למודעות הילד/ה, באופן ישיר או עקיף (תלוי גיל כמובן), מבלי לעורר חרדות. בהמשך לשיחות על איבריים פרטיים, כשהילד או הילדה גדלים ניתן להתחיל לדבר בהדרגתיות על מצבים שאדם עושה לנו משהו בגוף שהוא מבלבל, שלא רצינו, שהרגשנו איתו לא בנוח, ואולי אפילו היה לנו לא נעים, שיש אנשים שמנסים לנצל ילדים קטנים וכדומה (מזכירה לחזור על המסרים מהסעיף הראשון). הצגת הילדים "ציפור קטנה צייצה לי סוד" של נועה אריאל יכולה לשמש כפלטפורמה טובה להנגיש את הנושא לילדים וילדות בעדינות וברוך המתאימים לצד מסרים מדוייקים וחשובים (בהמשך אפרסם טור נפרד ובו המלצה יותר מקיפה על הצגות וספרים בנושא). להלן סרטון, שהופק על ידי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שיכול גם הוא לשמש כדרך לפתוח את הנושא ולהעלות למודעות בקרב ילדות וילדים:

היו כתובת נגישה בנושאים של מיניות – הסעיף הזה אומנם כתוב אחרון, אבל הוא הראשון בחשיבותו. צרו בבית תרבות שיח כזו המאפשרת לדבר באופן ככלי על נושאים הקשורים במיניות, לאו דווקא בנוגע לפגיעה מינית. ילד או ילדה שגדלים בבית שמיניות היא לא טאבו יוכלו גם לדבר על פגיעה מינית. יהיה להם שפה לדבר את זה, והם ידעו שזה חלק מקשת הנושאים ש"מותר" לדבר עליהם בבית. אם אני גדלה בבית שמיניות נורמטיבית היא לא נושא מדובר, אז על אחת כמה וכמה לא אדבר על פגיעה מינית.

איתור וזיהוי:

בכתבה הקודמת הסברתי שפוגעים מינית מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה ואינם מסתובבים עם סימן על המצח. כך גם ילדים/ות נפגעים מינית, הם מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה ואינם מסתובבים עם סימן היכר. אין בידיי נוסחה שתוכל לסייע לכם לזהות ולאתר באופן ודאי ילדים שחוו פגיעה מינית, אך אני יכולה לתת לכם כמה נורות אזהרה כלליות שכדאי לשים לב אליהן. כל הדברים שאני הולכת לציין אינם מעידים באופן ודאי על פגיעה מינית, הם יכולים להיות גם סממן לקושי נפשי אחר (הולדת אח, מעבר דירה, גירושים, דחייה חברתית ועוד) או לבעיה רפואית קונקרטית. לכן, אם משהו מבין הסימנים הבאים יופיעו, עליכם לזהות את הנורה האדומה ולנסות להבין מה הטריגר שהפעיל אותה, שכאמור אינו בהכרח פגיעה מינית.

להלן – חזרה להרטבות במיטה; שיוניים בהרגלי אכילה/הפרעות אכילה; כאבי בטן שאינם מוסברים; פציעות/אדמומיות/ שפשופים באיברי המין; שינוי התנהגותי קיצוני; שינויים רגשיים קיצוניים; ירידה בלימודים; הימנעות מאנשים מסוימים; הימנעות ממקומות מסוימים; התקפי זעם/בכי; הסתגרות ועוד.

בסופו של דבר אתם מכירים ומכירות את הילד/ה שלכם. אם אתן חוות שינוי בלתי מוסבר שחל במצבה הגופני, רגשי, התנהגותי, אל תגידו לעצמכן שזה עניין של תקופה, נסו לבדוק מה יושב על ליבה. לפעמים צריך פשוט לשאול – "מישהו עשה לך משהו שגרם לך לאי נוחות או לבלבול?, מישהו פגע בך?" ואז להוסיף את המשפטים שציינתי מקודם על כך שתאהבו אותה לא משנה מה, שלא תכעסו עליה וכן הלאה.

אם מכונן בך החשד שהילד או הילדה שלך חוו איזושהי פגיעה מינית, ולמרות שאת מנהלת איתם שיחות על הנושא ואפילו שואלת באופן ישיר, אבל מקבלת תשובה שהכל בסדר, אך עדיין יש בך את האינטואיציה ההורית שמשהו לא בסדר עם ילדך, רצוי לפנות לגורם חיצוני שיבחן מה הטריגר שהוביל לשינוים הללו. ניתן לקחת אותם למטפל/ת המתמחה בטיפול בילדים על מנת שתפריך או תאשש את החשד שלך. אפשרות נוספת היא לדבר עם אנשי החינוך של הילד/ה ולבדוק מה ההתרשמות שלהם מהמצב הרגשי של הילד כך שתהיה לך תמונה מלאה יותר.

אם הילד שלך מתעקש שאינו רוצה לנסוע לישון אצל בן דודו בחופש, למרות שעד לא מזמן אהב לנסוע לשם והיה מפציר בכם שהוא רוצה לישון אצלו, הצעד הראשון, אל תשלחו אותו לשם ואל תתעלמו ממה שהוא אומר לכם (מבלי להגיד זאת באופן מפורש). הצעד השני, נסו להבין מה הסיבה שאינו מעוניין. הצעד השלישי, זכרו שייתכן שהוא ובן הדוד רבו על איזו שטות ובכלל אין סיבה לפאניקה.

כך או כך, אנחנו צריכים להעלות את הנושא הזה לרדאר שלנו, ולזכור שלפעמים גם כשזה לא נאמר במפורש, זה נרמז ולפעמים אפילו צועק בכל מיני דרכים. לצערי, קיימים לא מעט מקרים בהם הילד שאמר שאינו רוצה לישון אצל הדודים, ההורים חשבו שהוא סתם מתפנק ושלחו אותו פעם אחר פעם להיפגע מינית, ללא ידיעתם כמובן.

מצד שני, לצד כל נורות האזהרה שציינתי, אנו מכירות גם מצבים בהם ילדים וילדות שנפגעים מינית שומרים את הסוד באופן הרמטי, ואף פועלים באופן אקטיבי לשדר "עסקים כרגיל" על מנת שלא יזהו שמשהו נורא מתחולל אצלם. הם ממשיכים להשקיע בלימודים, להיות עם חברים, להתמיד בחוגים ולהפגין ש"הכל בסדר". במצבים כאלו יהיה כמובן יותר קשה לזהות שמשהו לא בסדר, ואז כאמור נקווה שאחת השיחות הרנדומליות שנקיים בנושא (כדוגמת המשפטים שציינתי מקודם) יגרמו לילד/ה להיפתח ולספר את הסוד.

אתן דוגמא לשיחה שקיימתי עם ילדה בת עשר, מבלי שזיהיתי סימני מצוקה, ולו רק בגלל שהנושא הזה נמצא אצלי גבוה בתודעה. השיחה התחילה בהתעניינות האם היא כבר הולכת לישון אצל חברות ואם חברות באות לישון אצלה. לאחר שאישרה את שני המצבים שאלתי "אצל איזו חברה את הכי אוהבת לישון?", ומיד לאחר שקיבלתי תשובה כמובן הגיעה השאלה "התמימה" הבאה – "אצל איזו חברה את הכי פחות אוהבת לישון?". לאחר שענתה, בררתי בתמימות למה דווקא אצל זו היא הכי פחות אוהבת לישון. הסתבר שהחברה הזו אוהבת ללכת לישון מוקדם. אתם יכולים לקיים אחת לכמה זמן שיחות דומות בתחומים שונים בחייה של הילדה - חוגים, חברים, רשתות חברתיות וכדומה.

פעולה נוספת שבאמצעותה הורים יכולים לעורר מודעות ושינוי היא על ידי דרישה ממערכות החינוך הפורמליות והבלתי פורמליות בהן מתחנכים ילדיהם/ן שהצוותים החינוכיים יעברו הכשרה מסודרת בתחום, שתעניק להם כלים לאיתור וזיהוי. ככל שיותר מבוגרים משמעותיים בחייהם של הילד/ה יכירו את הנושא ויבינו אותו לעומקו, לא יפחדו לגשת אליו וידעו לתת מענה במידת הצורך, כך הם יוכלו לשמש דמות אמון עבור הבן/ת שלכם במקרה של פגיעה, וגם יוכלו להוות עיניים נוספות הבוחנות וערות למצבם של ילידכם/ן. בסופו של דבר, את רוב שעות הערות ילדינו מבלים מחוץ לבית עם דמויות חינוכיות שהם לא אנחנו.

לאנשי החינוך יש תפקיד חשוב בחינוך הילדים/ות שלנו כולל גם באיתור קשיים ומצוקות. אני ממליצה לכם/ן לוודא שנשות ואנשי החינוך המקיפות את ילדיכן/ם במסגרות הפורמליות והבלתי פורמליות עברו הכשרה בנושא. במידה ולא, אני מאמינה שאם דרישה כזו תגיע מצד ההורים, מערכות החינוך השונות יבינו שכיום זו הכשרה חובה לכל איש ואשת חינוך בכל הגילים. בהכשרה כזו מומלץ שהצוותים ילמדו ראשית על התפתחות מינית נורמטיבית ובריאה, ולצד זאת גם על היבטים של פגיעה מינית, איתור ומניעה.

ילדה עצובה
למצולמת אין קשר לכתבה. ילד או ילדה שגדלים בבית שמיניות היא לא טאבו יוכלו גם לדבר על פגיעה מינית

השלכות הפגיעה המינית:

לפגיעה מינית בילדות יכולות להיות השלכות רבות, שרק עליהן ניתן כמובן לכתוב ספר. בקצרה, השלכות של פגיעה מינית בילדות קשורות למספר גורמים, ביניהם: גיל בעת הפגיעה, משך הפגיעה (חד פעמי, מספר פעמים בודדות, לאורך שנים), מידת הקירבה לפוגע, אופי הפגיעה כשלעצמה, חוסן אישי של הנפגע/ת, האם היה מעורב בפגיעה גם הפעלה של כוח פיזי וכאב, כיצד הגיבו הדמויות שבפניהן נחשף הסוד, האם האמינו, תמכו או האשימו, אלו מעגלי תמיכה יש לילד/ה, והאם טופל באופן ראוי לאחר הפגיעה.

השלכות הפגיעה המינית יכולות להיות הן פיזיות והן נפשיות. ילדים שחוו פגיעה מינית ממושכת עלולים לסבול מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), שיכולה לבוא לידי ביטוי במגוון תצורות, אולם טיפול מתאים שינתן לילד/ה בזמן יכול להפיג באופן משמעותי את הסימפטומים של הפוסט טראומה ולאפשר לילד/ה לחזור למסלול חיים שיגרתי ומיטיב.

לסיכום, כתבה זו עוסקת בתפקיד ההורי במניעה ואיתור, אולם חשוב להדגיש שבהרבה מקרים באופן שבו הדברים התרחשו, הסיכוי של ההורים לזהות ולמנוע את המשך הפגיעה היה קטן, זו לא אשמתם. הדינמיקה הייחודית של פגיעה מינית קשה לזיהוי. מודעות לנושא יכולה בהחלט לשפר את הסיכוי שנהיה ערניים ונבחין בנורות אזהרה. ואם הילד/ה נפגעו, זיהוי מוקדם של ההורים וטיפול מותאם יכולים לאפשר לילד/ה לחזור לתפקוד מיטיב. בחלק השלישי והאחרון בסדרת הכתבות, אתייחס למצבים בהם נודע לנו שהבן או הבת שלנו עברו פגיעה מינית, כיצד רצוי לפעול ואלו מענים טיפוליים קיימים.

תודה לטניה גלבוע, מנהלת קשרי קהילה ופיתוח עסקי באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שכתבה ביקורת והערות לשלושת הכתבות בסדרה טרם פרסומן.

חן קצביץ'-פרסלר

חן קצביץ' פרסלר | |חינוך למיניות מיטיבה

חן קצביץ' פרסלר היא חוקרת מגדר ומיניות; דוקטורנטית ללימודי מגדר בבר אילן; מנחת הורים וצוותי חינוך בנוגע להתפתחות מינית מיטיבה בילדות ובגיל ההתבגרות; ומנחת סדנאות מיניות מיטיבה לנוער.

היא עוסקת גם בצדדים השליליים של מיניות - פגיעות מיניות, הטרדות מיניות במקום העבודה, נזקי זנוּת ופורנוגרפיה - ובמשך מספר שנים היתה פעילה במרכזי הסיוע ובעמותת "תודעה" למאבק בתופעת הזנות. 

ובנימה אישית: אני מאמינה שקודם כל צריך לדבר על היפה, הנעים והנפלא במיניות, ורק לאחר מכן לדבר על השלילי, המפחיד והמסוכן.

**

על מנת שכל הקוראים והקוראות ירגישו שהטקסט פונה אליהם/ן, לשון הכתיבה תהיה מעורבת - לעתים בלשון זכר, לעיתים בלשון נקבה ולעיתים בפניה כפולה. כך או כך, הטקסטים פונים לגברים ונשים כאחד.

ליצירת קשר: Chenka10@gmail.com

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ