שיח על אוננות: נרמול או משטור? תגובה למאמרו של עפרי אילני

בבסיס הביקורת על ספר המזמין הורים לשוחח עם ילדיהם על אוננות מובלעת הנחה ששיח כזה הוא בהכרח ממשטר, דכאני וחודרני. אולם שיח על אוננות יכול להיות גם שיח מנרמל, מקבל ושומר על הפרטיות

חן קצביץ'-פרסלר
חן קצביץ' פרסלר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמריקן פאי
נערים רבים חשים בושה בעקבות פעולות האוננות, ולפעמים אפילו משפט אחד מצד אחד ההורים שמנרמל את הפעולה יכול לחסוך את התחושות הלא נעימותצילום: IMDB
חן קצביץ'-פרסלר
חן קצביץ' פרסלר

בשבוע שעבר פרסמנו יחסית בצמידות וללא תיאום, עפרי אילני ואני, שתי כתבות העוסקות בסוגיה דומה, אך מציגות אג׳נדות שונות זו מזו בתכלית. בכתבה שלי, ״הבן שלכם התחיל לאונן? הינה כמה דברים שכדאי לדעת״, הצעתי להורים לשוחח עם ילדיהם על אוננות, ואילו הכתבה של אילני, ״אם תאונן יבוא שוטר: הפיקוח ההורי פולש לתחום האינטימי ביותר״, גרסה בדיוק את ההיפך. הופעתן הצמודה של שתי הכתבות עם דגש על ניגודן, מזמינה התייחסות מצידי.

אפתח בכך שאילני הוא כותב מוכשר ומוערך, היודע להתבטא באופן חד ורהוט. אינני מכירה אותו ואיני יודעת מה הכשרתו או השכלתו בתחום של חינוך למיניות. אני מקווה שאילני ביסס את טיעוניו על ניסיון כלשהו בתחום, ולא רק על רחשי ליבו ועל התיאוריה של פוקו בנוגע למשטור המיניות. את תגובתי אני כותבת לאחר שנות עיסוק ממושכות בחינוך למיניות, שבמהלכן פגשתי אלפי בני ובנות נוער, לצד שנות מחקר בנושא של מיניות נערים, בדגש על צריכת פורנו של נערים. אני מעוניינת להגיב איפוא לטיעונים שעלו בכתבה של אילני מתוך הניסיון וההיכרות שלי את השטח ולא להישאר בדיון תיאורטי גרידא.

אילני מציג את טיעוניו כביקורת למסריהן של שלומית הברון וסנדי בשרטי בספרן החדש ״מידע אמין על מין״. על אף היותן קולגות שלי והערכתי הרבה להן, אין בכוונתי להגן על ספרן, אלא להתייחס לגופם של הטיעונים שמציג המבקר.

מידע אמין על מין
כריכת הספר "מידע אמין על מין"

כל מה שכדאי לקרוא על ילדים, הורות ומשפחה

טיעונו המרכזי של אילני - ששיח של הורים עם ילידיהם על אוננות הוא למעשה שיח הפולש לתחום האינטימי ביותר של הילד - מניח כי שיח על אוננות הוא בהכרח שיח ממשטר ודכאני. כותרת המשנה בכתבה שלו קבעה: "ספר הדרכה חדש ממליץ להורים להתערב אפילו בפרקטיקת האוננות עצמה". ובהמשך,  לאחר שהוא מבנה את השיח על אוננות כשיח "פרימיטיבי", שהחל עוד במאה ה-18, הוא מוסיף: "ניתן היה לחשוב שאוננות כבר אינה בעיה המטרידה את מערכת החינוך החילונית. אך מתברר שהילד המאונן ממשיך להעסיק מומחים או מומחיות בנות זמננו"; "אבל אז כמו היום, מומחי מיניות בריאה לא משכו את ידם מהתערבות ושליטה בחיי האוננות".

לפני שארד לגופם של יתר טיעוניו, אני רוצה להתעכב על הנחת היסוד השגויה כאן, ולטעון שלא כל שיח על מיניות הוא בהכרח שיח של דיכוי ומשטור, ולא כל משטור הוא בהכרח שלילי.

אחת הגישות הבולטות כיום בחינוך למיניות היא דווקא נרמול. בני נוער, במיוחד בתחילת גיל ההתבגרות, חווים שינויים רבים שמובילים לעיתים קרובות לחוויה קיומית של חוסר ודאות, היעדר שליטה ובלבול. במסגרת העצות ש"מומחיות ומומחים" בתחום מייעצים להורים, רבות מהן עוסקות בנרמול השינויים הרבים של גיל ההתבגרות. בתוך כך גם נכנסת פרקטיקת האוננות האירוטית. תופתעו לגלות, אבל גם בשנת 2019, וגם בחברה חילונית, נערים ונערות רבים חשים רגשות אשם ובושה בשל היותם מאוננים, עד לכדי הימנעות מפעולת האוננות שנתפסת בעיני חלקם כלא ראויה או מוסרית.

בניגוד לטענתו של אילני, כי התפיסה שאוננות מזיקה לגוף נזנחה כבר במאה ה-19, כך אולי קרה ברמה המוסדית הפורמלית, אבל יעידו מי שעובדות בחינוך מיני עם בני נוער כי הן עדיין נאלצות לנפץ מיתוסים רבים הקושרים בין אוננות לבין פגיעה בייצור נוזל הזרע או באיבר המין והידבקות במחלות. רוצה לומר, ניתן לשוחח עם ילדים וילדות על אוננות, מתוך הכרה ברגשות המעורבים שהפרקטיקה מעלה, לנרמל את הפעולה, לתת לילד/ה "אישור" שהם בסדר בעשותם אותה, מבלי לחדור לו/ה לפרטיותם ומבלי לשאול על הרגלי האוננות שלהם. כך, בין היתר, כתבתי בכתבה הקודמת.

בחינוך מיני, מעבר לנרמול חוויות, שינויים ורגשות, יש מקום חשוב גם להקניית ערכים ופיתוח של חשיבה ביקורתית ומוסרית אצל הילד/ה. יש המכנים זאת משטור. כהורים וכחברה אנו ממשטרים את הילדים שלנו בהרבה היבטים. כשהבן שלי מרביץ לאח שלו, מתגרה בו, מקטין אותו או משפיל אותו, אני מתערבת, ובכך מדכאת אצלו יצרים ומאוויים. אני עושה זאת כי אני מאמינה שכך הוא יהיה אדם טוב יותר, או שאלו הנורמות המקובלות בחברה ואימוץ שלהן יסייע לו להשתלב חברתית. מה שאילני כפילוסוף יגדיר כמשטור, אני כמחנכת אגדיר כחינוך. אפשר להיכנס לדיון פילוסופי על תפקידו של החינוך על שלוחותיו השונות במשטור ודיכוי האזרחים, אך לא זו מטרת הכתבה.  

אילני כותב כך: "הנחת היסוד של המחברות היא שהחברה העכשווית נעשתה רוויה במסרים מיניים. לטענתן, אנו מוצפים בסקס חולני יותר מאי־פעם", ואז ניגש לסתור את הנחת המחברות  בקביעתו כי היא חסרת בסיס: "בשנות ה–70 וה–80 היה המרחב הציבורי גדוש במיניות לא פחות מאשר בזמננו, ואולי אף יותר", הוא אומר ובכך מצייר את הנחת היסוד של המחברות כפאניקה מוסרית חסרת תוחלת. ברצוני לסתור את טיעונו של אילני משני כיוונים.

ראשית, אם בחר להשוות את ימינו לשנות ה-80, צורם במיוחד שהוא לא התייחס ל-game changer המשמעותי ביותר בדורנו על תרבות צריכת הדימויים התקשורתיים, שהוא כמובן האינטרנט (ובמיוחד אינטרנט בפס רחב וה-wifi), ול-game changer משמעותי נוסף, הסמארטפונים. השוואה של חשיפה לתכנים מיניים בשנות ה-80 לבין היום מבלי להביא בחשבון את כניסתם של האינטרנט והסמארטפונים כמעט לכל בית וכף יד בישראל, זו רשלנות.

שנית, איני יודעת אם אילני נכנס לאחרונה לאתרי פורנו חינמים הזמינים לכל המעוניין, אך לטעון שהדימויים הנוכחיים  דומים לאלה שבשנות ה-80, זה מגוחך. לא ניתן להשוות את המתיחות של יהודה ברקן, או את הסקס המפורש שהיה בסדרות לכל המשפחה, לסרטי הפורנו האלימים והמבזים הנפוצים באתרי המיינסטירם של הפורנו כיום, אליהם חשופים ילדות וילדים רבים במרחק הקלקה מיידית. לא חייבים להרחיק עד פורנו, גם לא ניתן להשוות את הקונוסים על השדיים בקליפ של מדונה לתחת הרוטט של ניקי מינאז'. כשמסתכלים על דימויים נשיים מיניים כיום, בפרסומות, קליפים, משחקי מחשב, פורנו ועוד, אי אפשר לטעון שהם לא מפורשים ומחפיצים, ואי אפשר לטעון שהם לא מקיפים ילדים ונוער מכל עבר.

עוד אילני טוען ש"הזמינות הרבה של פורנו בימינו דווקא מנתבת את סיפוק הדחף המיני לאפיק הדיגיטלי הזה. מי שמספק את תאוותו כמה פעמים ביום באוננות על פורנו עשוי דווקא לשלוח פחות מבטים אל ישבניהם של נשים (או גברים)". תגובתי: לא נכון! טעות, טעות, טעות. ההיפך הוא הנכון. לא רק שנערים אינם לוטשים פחות עיניים לעבר ישבנן של בנות כיתתן, אלא שצפייה תכופה בתכנים פורנוגרפיים, שמתרחשת לעיתים קרובות גם במרחב הכיתתי, בהסעות בית הספר ובהפסקות, מלבה מחשבות מיניות בהן כל אישה הופכת להיות "מותרת" לפנטזיה מינית. המורה, החברה לכיתה, המדריכה בתנועה, אפילו אחותם. הנשים סביבם עוברות סיווג בראש המקטלג אותן לפי רמות שונות של היותן אובייקט מיני עבורם. 

נערים מעידים כי בתקופות שהם צופים הרבה בפורנו, העיסוק שלהם במין, העוררות המינית, ההסתכלות על נשים בסביבתן כמושא לפנטזיה אירוטית - כל אלה רק גוברות. זה טיעון מאוד מורכב, שיש להקדיש לו יותר מפסקה, על כן רק אסייג שלא מדובר בכל הנערים, וכי ישנה משמעות גדולה לתיווך של עולם המבוגרים את הפורנו ולשכיחות הצפייה.

אילני מבקר את המלצתן של הברון ובשרטי לכך שהורים ישוחחו עם המתבגרים על בחירת הייצוגים הפורנוגרפיים שהם משתמשים בהם למטרת אוננות: "הן אמנם לא מבקשות למנוע את האוננות, אבל מצפות מההורים למשטר אותה, לקבוע על איזו פנטזיה היא תתבסס". ובכן, איני יודעת מי מהקוראים/ות מודעים לשלל הפרקטיקות והקטגוריות בעולם הפורנו, אז עבור מי שלא מודע/ת אספר בכאב לב שכיום באתרי פורנו הזמינים בחינם לכל דורש/ת, נפוצים סרוטנים המציגים פרקטיקות מיניות הכוללות אלימות, השפלה, ביזוי, החפצה, כפייה והתעללות. פרקטיקות אלו, דוגמת פיסטינג, גאנג באנג, חניקות, גרון עמוק, שפיכה על הפנים, אונס ועוד, אינן שמורות לסרטונים בודדים הנמצאים מחוץ לזרם המרכזי, לצערי הרב הן נפוצות כמעט בכל סרטון. אז כן, אני ממליצה בחום להורים לשוחח עם ילדיהם על התכנים שהם צופים בהם. יש משמעות מאוד גדולה לכך שנער חווה גירוי מיני כשהוא צופה בארבעה גברים "מפרקים" לאישה את הצורה (סליחה על התיאור הבוטה) לבין מי שחווה אותו מהתבוננות בשדיים חשופים או מסרטי פורנו רך אחרים.

הטיעון היחיד שאיני חולקת עליו עם אילני הוא ש"פורנוגרפיה היא תעשייה המבוססת על ניצול, בעיקר של נשים". אני מסכימה שיש צורך להדגיש מסר זה בחינוך מיני, ושלעיתים הוא מתגמד בתוך הטיעונים האחרים בגנות הצפייה בפורנו. חינוך מיני הוא בראש ובראשונה חינוך ערכי. גם כאן אסייג ואומר שזהו מסר שאינו מתאים לכל גיל ועל כך ארחיב כאמור במאמר נפרד.

לסיום, אתייחס למשפט נוסף במאמרו של אילני בו הוא גורס כי "האימפריאליזם של הפיקוח ההורי על כל תחום בחיי הילדים והנוער הולך ומתעצם. אין טריטוריה, גיאוגרפית או וירטואלית, שבה מניחים לילדים לנפשם. וזה מגיע גם לאוננות — אחת החוויות היחידות בעולמו של הנער ששייכות לו באופן בלעדי". לשיטתי טוב שכך, טוב שיש פיקוח הורי על הטריטוריה המינית, ובמיוחד על זו הוירטואלית, טוב שלא מניחים לילדים לנפשם. במקום פיקוח הורי אני הייתי בוחרת להשתמש במונח תיווך הורי. מעורבות הורים בחייהם של ילדיהם היא לא דבר שלילי, ובתקופה בה ילדים וילדות מוצפים בדימויים מינים מעוותים מכל עבר, ללא קשר למה שהיה בשנות ה-80, התפקיד שלנו כהורים לעזור להם לנווט בתוך ים הדימויים הללו, ולמצוא את הדרך לגבש את המיניות שלהם כך שתהיה מיטיבה, מכבדת, שוויונית, וכמובן גם מהנה, עבורם ועבור הפרטנר/ית. בתוך כך אפשר גם לשוחח על אוננות.

כיוון שאני מסכימה עם כך שאוננות שייכת לנחלתו הפרטית של כל אדם, גם נער, אסיים במשפט בו סיימתי את הכתבה שבה עודדתי הורים לקיים שיחות עם ילדיהם מבלי לפגוע בערך הפרטיות: "אפשר ורצוי לדבר על אוננות והמשמעויות הנלוות לה באופן כללי מבלי להיכנס לאזורים אישיים, ובלי לשאול שאלות הנוגעות להרגלי האוננות של הילד, שהם כאמור שייכים לו וצריכים להיות מוגנים על ידכם כחלק משמירה על פרטיותו".

חן קצביץ'-פרסלר

חן קצביץ' פרסלר | |חינוך למיניות מיטיבה

חן קצביץ' פרסלר היא חוקרת מגדר ומיניות; דוקטורנטית ללימודי מגדר בבר אילן; מנחת הורים וצוותי חינוך בנוגע להתפתחות מינית מיטיבה בילדות ובגיל ההתבגרות; ומנחת סדנאות מיניות מיטיבה לנוער.

היא עוסקת גם בצדדים השליליים של מיניות - פגיעות מיניות, הטרדות מיניות במקום העבודה, נזקי זנוּת ופורנוגרפיה - ובמשך מספר שנים היתה פעילה במרכזי הסיוע ובעמותת "תודעה" למאבק בתופעת הזנות. 

ובנימה אישית: אני מאמינה שקודם כל צריך לדבר על היפה, הנעים והנפלא במיניות, ורק לאחר מכן לדבר על השלילי, המפחיד והמסוכן.

**

על מנת שכל הקוראים והקוראות ירגישו שהטקסט פונה אליהם/ן, לשון הכתיבה תהיה מעורבת - לעתים בלשון זכר, לעיתים בלשון נקבה ולעיתים בפניה כפולה. כך או כך, הטקסטים פונים לגברים ונשים כאחד.

ליצירת קשר: Chenka10@gmail.com

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ