אוננות של בנות: לשחרר את הזכות לעונג

מדוע פעולה האמורה להסב לנו כל כך הרבה הנאה, עונג ואושר מסבה לילדות, נערות ונשים רגשות כה שליליים כמו בושה, אשמה ושנאה עצמית? זאת לא גזירת גורל. למען הבנות שלכן ולמענכן, הגיע הזמן לשנות את השיח סביב אוננות נשית

שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שושנה מהסדרה "בנות"
שושנה מ"בנות". "חשוב להקנות את המודעות לפרטיות, אבל להפריד את זה מגינוי, מבושה ומאשמה"

בכתבה הקודמת הצעתי לאימהות ללמד את הבנות שלהן להכיר ולאהוב את הפות שלהן, ואילו עתה אעסוק באוננות של בנות. בבואי לכתוב את הכתבה הנוכחית, ניגשתי למדף הספרים והוצאתי את הספר "דברים שרציתי לגעת: מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים", שכתבה גילי פליסקין, ובו היא שוחחה עם עשרות נשים, כולל היא עצמה, על חוויות האוננות שלהן. בהקדמה של הספר היא כותבת בגילוי לב:

"אני בביזנס כבר למעלה מעשרים שנה. התחלתי לאונן כשהייתי בכיתה ה'. אהבתי את התחושה, אבל שנאתי את עצמי. על זה שאני עושה את זה. אפילו עוד לא ידעתי בדיוק מה זה מה שאני עושה, אבל ידעתי שזה איום ונורא ושאני חייבת להפסיק. חשבתי שאני היחידה, הרגשתי סוטה ומגעילה, ומאוד כעסתי על עצמי שלא הצלחתי להיגמל".

אני יכולה לשער שחלקכן מזדהות עם הרגשות והתחושות שגילי מתארת, ואני מניחה שגם מי שאינה מזדהה לא היתה רוצה שהבת שלה תחווה את השנאה העצמית שחוותה גילי רק בשל היותה ילדה שגילתה את האפשרות ליהנות מהגוף שלה. בכדי להביא לקוראות וקוראי המדור את תובנותיה של פליסקין בנוגע לאוננות נשים ובנוגע לתפקיד ההורי בסיפור באופן הכי קרוב ומחבר, החלטתי הפעם להביא את הדברים בשם אומרם ולראיין את פליסקין. להלן:

כל מה שכדאי לקרוא על ילדים, הורות ומשפחה

גילי יקרה, אני ממש מודה לך שהסכמת להתראיין. על אף הזמן שעבר מהוצאת הספר, הנושא הזה עדיין רלוונטי ומשמעותי עבור הרבה נשים, אימהות והורים בכלל. אז ספרי איך הגעת לחקור אוננות של נשים?

"האמת שזה קרה לגמרי במקרה. זיכרונות האוננות הראשונים שלי הם מגיל 11 בערך. לא העליתי על דעתי שיש עוד בנות שעושות את זה. כשהתבגרתי וגדלתי, הבנתי שאחרות גם עושות את זה, אבל לא דיברתי על זה אף פעם עם אף אחת. התפיסה הרווחת היא שאם את בזוגיות, את לא אמורה לאונן, זה משהו שאת עושה רק אם אין לך סקס זוגי, אבל אני המשכתי לעשות בזה גם בזוגיות והרגשתי בתוך תוכי שזה עלול להתפרש כסוג של בגידה".

"כשלמדתי לתואר שני במגדר באוניברסיטת בר אילן, חיפשתי נושא לתזה. ואז, יום אחד, דיברתי בטלפון עם חברה, בלי קשר, וסיפרתי לה שאני בלחץ ממשהו. היא אמרה לי 'כשאני בלחץ אני או אוכלת, או ישנה, או מאוננת, או מדברת בטלפון'. הייתי בשוק מהאופן האגבי שבו היא הזכירה אוננות. אף פעם לא שמעתי אישה שמודה בגילוי לב שהיא עושה את זה. ניסיתי לחשוב למה זה כל כך הימם אותי. לצד זה, הרגשתי שחרור מיידי ממטען שנשאתי שנים. עצם זה שהיא אמרה את זה, ככה בפשטות, עזר לי להרגיש שאני לא לבד ופוגג בבת אחת חלק גדול מתחושת הבושה והאשמה. ואז התחלתי לדבר על זה עם חברות, וגיליתי שיש פה עולם ומלואו ושהדיבור על זה משחרר ומרפא. מיד הבנתי שאני לא צריכה לחפש יותר – זה הנושא שהכי קרוב ללבי ושיכול להוביל לשינוי משמעותי בסביבה שלי. ראיינתי המון נשים לתזה ומאוחר יותר זה התפתח לספר, שאותו הקדשתי 'לכל מי שאי פעם הרגישה רע'. הייתי רוצה שנפסיק להרגיש ככה כלפי עצמנו, באופן כללי ובטח בכל מה שקשור למיניות שלנו, לגוף שלנו ולזכות שלנו להכיר אותו ולהפיק ממנו הנאה".

אילו דברים משמעותיים עלו במהלך השיחות שקיימת עם נשים במסגרת המחקר?

"גיליתי שהרבה נשים מסתובבות עם מטען שלילי כלפי האוננות שלהן. לצד זה ראיתי גם שברגע שאנחנו מדברות על זה, משהו משתחרר, נפתח, מתאוורר, נהיה קליל, אפשרי וחיובי. גיליתי שאפשר לשנות את החוויה, שאת לא צריכה להישאר עם ההרגשה הרעה לבדך, שבאמצעות דיבור וסולידריות את יכולה ללמוד לפרגן לעצמך הנאה מזה - פיזית ורגשית. אוננות היא כלי מדהים לקבלה עצמית ופרגון עצמי. אם אפשר לנקות ממנו את כל רעשי האשמה, הבושה, השנאה והפחד, אז את נשארת עם המון טוב".

"נשים סיפרו לי שהן מאוננות בכל מיני סיטואציות מכל מיני סיבות, זה לא רק כתחליף לסקס זוגי. זה אפילו לא רק מיני, זו יכולה להיות דרך לפורקן של מתח, לעשות לעצמך נעים, להירגע, להשתחרר. הרבה נשים מאוננות במקלחת 'על הדרך'. זה משרת הרבה מטרות, זה לא מגיע רק מתוך חרמנות או תשוקה מינית. אני רוצה להדגיש גם שלא כולן מאוננות, חשוב לא להפוך את האוננות לנורמה, לפיה כולן צריכות להתיישר, או להרגיש לא בסדר אם הן לא עושות את זה".

"גיליתי שעבור הרבה נשים, גולת הכותרת של האוננות הן פנטזיות מיניות שמרגשות אותן. חלקן מרגישות על כך בושה ואשמה. אנחנו מסתובבות בחברה שאומרת לנו שפנטזיה שווה משאלת לב. כלומר, דברים שאת מפנטזת עליהם, את בהכרח רוצה שיקרו במציאות. חשוב מאוד לדעת שזה לא נכון. הרבה פעמים את מפנטזת על דברים שאת לא רוצה שיקרו במציאות, או שלא יכולים לקרות במציאות. הריגוש שבסכנה, לצד הביטחון של הדימיון האישי שלך, מאפשר לך לפנטז על דברים שלא בהכרח היית מממשת במציאות".

"אני בעד שנשים יוכלו להרשות לעצמן חופש מוחלט בתוך הראש שלהן. שהדימיון שלך יהיה הלונה פארק שלך, שבו מותר לך הכל. אם יש פנטזיות לא רצוניות שנכנסות לך לראש והן אלו שמענגות אותך מינית, פרגני לעצמך, זה בתוך הראש שלך, זה הדימיון שלך, אף אחד לא יכול לגעת בזה, אף אחד לא יכול לקחת לך את זה. אל תפקידי את זה בידי מישהו שיכול לשפוט אותך על זה. זה שלך, זכותך, מותר לך. אנחנו קשות עם עצמנו. בגדול, המסר שאני רוצה להביא לעולם זה שחררי את עצמך, קבלי את עצמך. בואו נפחית את הדיאלוג הנוקשה שלנו עם עצמנו ונהיה רכות, אוהבות וחומלות  כלפי עצמנו".

כריכת ספר
ספרה של גילי פליסקין. מוקדש לכל מי שאי פעם הרגישה רעצילום: הוצאת ידיעות ספרים

איזה מסר את רוצה להעביר לאימהות, וגם לאבות, בנוגע לאוננות של הבנות שלהן?

"ילדות בריאות בנפשן ושמחות בגופן הן ילדות שמעבירים להן מכל הכיוונים את המסר שהן בסדר כמו שהן, שמותר להן ליהנות מהגוף שלהן ולחקור אותו. אסביר את זה על דרך השלילה: יש נשים שסיפרו לי שבזמן שהיו בגן העדן הקטן שהן מצאו לעצמן, פתאום אמא שלהן נכנסה לחדר ונזפה בהן 'מה את עושה, תוציאי את הידיים מהשמיכה שאני אראה אותן'. בגיל קטן את לא מבינה דבר על מיניות ועל ההקשר התרבותי של המיניות, את לא מבינה מה רוצים ממך. שם מתחילה הבושה והאשמה, ואז או שאת מפסיקה לעשות את זה, או שאת ממשיכה אבל מרגישה רע. שני מצבים שכמובן לא היינו רוצות שיקרו".

"לצד החשיבות בלשדר לבת שלך שזה בסדר, טבעי ונעים, חשוב גם להקנות לה את המודעות לפרטיות, אבל להפריד את זה מגינוי, מבושה ומאשמה. אם את רואה את הבת שלך נוגעת בעצמה, רצוי לעביר מסר רך ועדין שבד בבד מלמד גם על פרטיות - 'איזה כייף שאת עושה לעצמך נעים, זה הגוף שלך וזה בסדר. אבל זה משהו שעושים בפרטיות בחדר'. צריך לייצר הפרדה בין המעשה להקשר. את המעשה יש למסגר כלגיטימי, מותר וכלל לא מגונה או אסור, ובה בעת ללמד על ההקשר שבו הוא מתבצע, לנתב אותו למקומות פרטיים. ילדות שלא מודעות לפרטיות יכולות לגעת בעצמן גם בגן או מול מבוגרים וילדים אחרים, ואז אין שליטה על איזו תגובה תהיה לסביבה החיצונית".

"בגילאים יותר גדולים, ילדות עשויות להיות נבוכות לדבר על אוננות. את רוצה לתת לזה לגיטימציה בעדינות מבלי לפלוש למרחב הפרטי שלה, את רוצה למצוא את הדרך העדינה לחזק אותה שהיא בסדר. אל תקחי את הבת שלך ותגידי לה 'בואי, אני אלמד אותך לאונן ותעשי את זה שלוש פעמים בשבוע', אלא נסי לפתוח שיחה בנושא באגביות, אבל אם זה לא מתאים לבת שלך, הקשיבי לגבול שלה ואל תלחצי".

"כשהבת שלך מגיעה לגיל ההתבגרות ובמידה שהשיחות ביניכן מגיעות לנושא סקס זוגי, את יכולה להגיד לה משהו ברוח 'את יודעת שלפני שאת מגיעה למגע מיני עם מישהו או מישהי אחר/ת, את יכולה גם לגלות בעצמך מה עובד לך ומה נעים לך'. זו הזדמנות עבורה להכיר את הגוף שלה ולדעת מה היא אוהבת או לא אוהבת, זו הכנה חשובה לפני שהיא נכנסת לסקס זוגי".

האם חלק מהנשים שדיברת איתן התייחסו לאוננות של הבנות שלהן?

"הרבה נשים סיפרו שעדיין קשה להן עם האוננות של הבת שלהן, זה נושא רגיש וטעון. מי שמרגישה בושה ואשמה עם האוננות של עצמה, יהיה לה קשה שלא להשליך את זה על הילדה שלה, ולכן יהיה לה גם קשה לתת לבת שלה הרגשה טובה לגבי זה. מי שחשוב לה להעביר מסר אחר לבת שלה מזה שהיא גדלה עליו, שווה לה לטפל במקום הזה. אפשר לעשות עבודה עצמית ולשחרר את המטען השלילי שיש לה כלפי האוננות של עצמה ושל בתה. עצם הדיבור על זה נחווה כמשהו משחרר, כפי שהעידו הרבה נשים במחקר, כי הן הבינו שהשליכו עליהן משהו שלא היה שלהן, שלא הגיע להן והוא נצרב בהן".

"נשים אחרות, במיוחד כאלה שעברו תהליך קבלה של האוננות שלהן, סיפרו כמה חשוב להן להקנות לבנות שלהן סביבה אחרת מזו שהן גדלו בה – אווירה שבה מותר להן לחקור את עצמן ואפשר לדבר על הכל בגלוי. אחת הנשים שדיברתי איתן, סיפרה שהיא גדלה בבית נוקשה וכשהיא ראתה את אמא שלה מגיבה לא טוב לאוננות של הבת שלה (הנכדה), היא העמידה אותה במקומה ואמרה לה שהיא לא מרשה לה לדבר ככה עם הבת שלה. במקביל היא אמרה לבת שלה שהכל בסדר ושתזכור שזה משהו שעושות בפרטיות".

"אם את סובלת מחוסר אהבה עצמית או משנאה עצמית, זה לא שלך, זה משהו שהטמיעו בך בילדות שלך, שלא הגיע לך, וזה קורה להרבה מאתנו בכל מיני צורות. את פס הקול הזה אפשר לשנות ומהפצע הזה אפשר להחלים, ויכול להיות שיהיה לך קשה לא להעביר אותו לבת שלך אם את סובלת ממנו בעצמך ולא מטפלת בו.

למה אוננות של ילדות, נערות ונשים מלווה בכל כך הרבה בושה ואשמה?

"אנחנו חיות בחברה שבה נושא המיניות טעון ופצוע לכל המגדרים. זו חברה שמתייחסת בצורה ממוגדרת וקוטבית לסקס, שבה צד אחד זוכה מן ההפקר יותר מן הצד השני, שנותר מופקר. בהכללה, בימינו עדיין יש יותר פרגון לצרכים של גברים, ואילו הצרכים של בנות ונשים זוכים לפחות לגיטימציה חברתית. לא רק במיניות, אגב. משהו בצרכים שלנו, בהיענות להם, בתשוקות שלנו, בתאוות שלנו, עדיין נתפס כ'לא טוב'. אחד מהצרכים הפיזיים שלנו הוא גם צורך בסקס, במגע, באינטימיות, בעונג. נשים עדיין משלמות מחירים על חריגה בזירה המינית, הן עדיין מסתכנות כשהן נאמנות לתשוקות שלהן בצורה גלויה. נערה מתבגרת עדיין צריכה לעשות סקס במסגרת הגבולות 'המותרים' לה, שלא תיחשב כ'נותנת' או 'שרמוטה'. אנחנו עדיין חיים בחברה כזו".

"בתמהיל חברתי שכזה, לצד פחד של ההורים שהילדות שלהן ינוצלו מינית, הורים שרוצים לשמור על הילדות שלהן, שלא מתוך כוונה רעה, קצת מסרסים, מגבילים וחונקים את המיניות שלהן. הם חושבים שהם מגינים עליהן כך, אבל בפועל מגיל צעיר מתפתח בתוכן קול שאומר להן 'אל תלכי לשם, זה לא טוב, זה אסור, זה לא כדאי'. לעיתים, כבוגרות אנחנו עדיין הולכות עם פסי הקול האלו האומרים לנו שהמיניות שלנו היא דבר רע. זה מקבל ביטוי בכך שיש נשים שמתנתקות מהצורך המיני שלהן, מתנתקות מהגוף שלהן".

לסיכום איזה מסר תרצי להעביר להורים לבנות?

"אני חושבת שהורים צריכים להעביר לילדות מסרים מעצימים בנוגע לגוף שלהן, על זכותן ליהנות ממנו ולהתחבר לצרכים שלהן. אני לא חושבת שכל האימהות צריכות לדבר על אוננות באופן מפורש עם הבנות שלהן, כי לא כל אחת פתוחה לזה ורוצה שייגעו לה במקומות האלו, וזה גם עלול להיחוות כפלישה לפרטיות. צריך ללכת על גבול דק בין לאפשר פתיחות ולהעצים, לבין לא לעשות משהו מוגזם ולא מותאם גיל או מערכת יחסים. אפשר לומר מסרים כמו 'את תמיד יכולה לשתף אותי, כל מה שאת מרגישה זה בסדר, תדעי לך שמותר לך ליהנות מהגוף שלך, הגוף שלך הוא רק שלך, ויש לך זכות עליו, אסור לאף אחד לעשות לך משהו שאת לא רוצה. את יכולה להכיר את הגוף שלך וליהנות ממנו בפרטיות'".

אני מודה לגילי פליסקין, מחברת הספר "דברים שרציתי לגעת" (הוצאת ידיעות ספרים) ומנהלת קהילת גיליסט, על ששיתפה אותנו בחוויות ובתובנות המשחררות שלה בנוגע לאוננות של נשים. ובנימה אופטימית זו, אני מזמינה אתכן למצוא את הרגע המתאים לכן, לפרגן לעצמכן וללכת לאונן.

חן קצביץ'-פרסלר

חן קצביץ' פרסלר | |חינוך למיניות מיטיבה

חן קצביץ' פרסלר היא חוקרת מגדר ומיניות; דוקטורנטית ללימודי מגדר בבר אילן; מנחת הורים וצוותי חינוך בנוגע להתפתחות מינית מיטיבה בילדות ובגיל ההתבגרות; ומנחת סדנאות מיניות מיטיבה לנוער.

היא עוסקת גם בצדדים השליליים של מיניות - פגיעות מיניות, הטרדות מיניות במקום העבודה, נזקי זנוּת ופורנוגרפיה - ובמשך מספר שנים היתה פעילה במרכזי הסיוע ובעמותת "תודעה" למאבק בתופעת הזנות. 

ובנימה אישית: אני מאמינה שקודם כל צריך לדבר על היפה, הנעים והנפלא במיניות, ורק לאחר מכן לדבר על השלילי, המפחיד והמסוכן.

**

על מנת שכל הקוראים והקוראות ירגישו שהטקסט פונה אליהם/ן, לשון הכתיבה תהיה מעורבת - לעתים בלשון זכר, לעיתים בלשון נקבה ולעיתים בפניה כפולה. כך או כך, הטקסטים פונים לגברים ונשים כאחד.

ליצירת קשר: Chenka10@gmail.com

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ