חיפשתי הרפתקה וקיבלתי סרטן, שבעקבותיו הפכתי לאמא מאמנת

בימים הקשוחים של הטיפולים, אם לא ישנתי או סבלתי, שוטטתי ברשת. ככה נחשפתי לגישת "אמא מאמנת" והלכתי ללמוד את הנושא מקרוב. היום אני מאמנת ומרצה להורים וצוותי חינוך. נכון שהשינוי התחיל ממקום חשוך, אבל היום זו דרך חיים

דליה יחיאל
דליה יחיאל
משפחה יחיאל-אוזן
מה זה בכלל אומר להיות אמא טובה?קרדיט: עדי לם
דליה יחיאל
דליה יחיאל

כילדה היו לי שני חלומות. הראשון להיות מטפלת משפחתית והשני להיות מנהלת בית ספר. כשהשתחררתי מהצבא, התלבטתי באיזה שביל ללכת, הטיפולי או החינוכי - האם ללמוד עבודה סוציאלית, או חינוך? ההחלטה נפלה על עבודה סוציאלית. תואר ראשון, תואר שני, תזה, היה לי ברור שהמסלול הטיפולי הוא בדיוק המסלול שלי. אני רוצה לעשות דוקטורט, בית ספר לפסיכותרפיה, ולדהור קדימה.

במקביל לכל הטוב הזה, שירה בכורתי נולדה ואחרי שנתיים וחצי נולדה גם בתי רוני. בימים הראשונים אחרי הלידה של רוני היה לי קשה. אם סיימתי יום שבו הרגשתי שהייתי אמא טובה לשירה, הרגשתי כי לא הייתי אמא טובה לרוני ולהיפך. אם הייתי אמא טובה לרוני, לא הייתי אמא טובה לשירה. אחרי תקופת הסתגלות, שמתי לב שיותר קל לי להיות אמא לשתי ילדות מאשר לילדה אחת.

בשלב זה הרגשתי שהצרכים שלי לטפל באנשים מסופקים בתוך הבית, וכשרוני הגיעה לגיל שנה יצאתי לחיפוש מקצועי. לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות, באיזה תחום, באיזה כיוון. ישבתי על המחשב כל יום במשך כמה חודשים וחיפשתי תפקיד שידבר אליי. אני כותבת את זה עכשיו וחיוך עולה על פניי, הניסיון מלמד שתפקידים לא מדברים, אבל אז הייתי צעירה ולא ידעתי את מה שאני יודעת היום.

לאחר כמה חודשים התחלתי לעבוד בעמותת "שיעור אחר", המפעילה פרויקטים נפלאים בתחום החינוכי. מבחינה מקצועית, זו היתה תקופה נפלאה, שבה צמחתי, התפתחתי, התקדמתי. לעומת זאת, המחיר הנפשי ששילמתי בגלל סביבת עבודה לא מיטיבה (בלשון המעטה) היה גבוה מאוד. יש לי מחשבות ותובנות אישיות רבות על שש השנים שעבדתי בעמותה, ואני בטוחה שבמרוצת הזמן והפוסטים אגיע גם לשם.

במהלך שש השנים הללו נולד איתמר, ולא מצאתי ידיים ורגלים. ההיריון היה מתוכנן, רצינו ילד שלישי, אבל החוויה היתה של כאוס. לקח לי כמעט שלוש שנים להבין איך אני חיה את החיים החדשים שבהם אני אמא לשלושה ילדים. והרי ברור שכאשר מסתגלים למשהו ודברים מתחילים להסתדר, אני חייבת לחשוב על היעד הבא. חס וחלילה ליהנות מהאיזון המבורך.

אז התחלנו להתלבט – ילד רביעי כן, או לא.

כבר בדייט הראשון שלנו, הבנו שאנחנו רוצים ארבעה ילדים. אבל שלוש השנים עם שלושה ילדים והתמודדות אישית קשה ומורכבת בעבודה גרמה לנו לבחון מחדש את המצב. לא רציתי "להיכנע" לקשיים של כאן ועכשיו. רציתי לראות את העתיד, את הבית מלא בילדים, אחר כך בבני זוגם, בנכדים. משפחה. גור, לעומתי, היה נחרץ. מתלבטת אם לכתוב: גור, לשמחתי, היה נחרץ. כך או כך הוא היה נחרץ. שלושה ילדים זה אחלה, אנחנו כבר לא ממש צעירים ויאללה, בואי נשמח בחלקנו, נהנה מהילדים שבבית.

ואז הגיעה חופשת סוכות המסורתית, ארבע ימי טיול עם החבורה שלנו. בדרך הביתה סיפרתי לגור על הצורך שלי לעשות משהו משמעותי בחיי. פרס נובל זה פחות הכיוון שלי, אני הרי עובדת סוציאלית בנשמתי. אמרתי לו שבסך הכל החיים שלנו סבבה, לא חסר לנו דבר, ואנחנו גם הורים טובים, ולכן אני חושבת שאנחנו צריכים להיות משפחת אומנה.

גור אהב את הרעיון והסכים איתי. רק בהיותו גור, הוא הזכיר לי שרק הרגע הרמנו את הראש משלוש שנים מאתגרות, ושהוא ישמח ליהנות קצת מהרגיעה ושנחזור לרעיון הזה בעוד כמה חודשים. הגענו הביתה. העלינו תיקים, ילדים, משחקים, ארגנו, פיזרנו ונכנסתי להתקלח. במקלחת הרגשתי פתאום גוש בשד. רופאה, ממוגרפיה, אולטרסאונד, ביופסיה, MRI, עוד ביופסה, פט סיטי. סרטן.

ב-8 בנובמבר 2015 חגגתי יום הולדת 39 ולמחרת התחלתי טיפולים כימותרפיים, 16 במספר, ניתוח, הקרנות, ועוד חצי שנה של תרופה ביולוגית. וכדורים, אחד כל ערב לעשר שנים, וזריקה אחת לחודש, לא יודעת לכמה זמן. חיפשתי הרפתקה וקיבלתי סרטן.

במהלך הימים הקשוחים של הטיפולים, אם לא ישנתי או סבלתי, טיילתי במרחבי הפייסבוק וכך נחשפתי לראשונה לגישת אמא מאמנת. הדבר הראשון שלמדתי על עצמי היה שאני מהסוג של "אמא מייעצת". זה הפתיע אותי, כי חשבתי שהילדים שלנו מאוד עצמאיים, וכמובן שזה בזכותנו. לקח לי רגע ליישב את הפער הזה, ואז הבנתי שאומנם אני אמא שמאפשרת מרחב ועצמאות, אבל ברגע שהילדים היו ניגשים אליי עם בעיה, שאלה או דילמה, הייתי פותרת אותה בשבילם בו במקום. העזרה המקסימלית המתבקשת. כל כך טבעי לי לפתור בעיות.

בעקבות התובנה הזו התחלתי לחשוב מה זה בכלל אומר להיות אמא טובה. האם אני נותנת לילדים שלי את הכלים הנכונים לחיים, האם אני מלמדת אותם לפתור בעיות, איזה מודל אני מהווה עבורם, אילו ערכים חשוב לי להעביר להם, איזה אנשים אני רוצה שהם יגדלו להיות. רציתי לדעת שאם אמות בטרם עת, אני יכולה להיות רגועה שלילדים שלי יש בסיס יציב ושגור יודע למלא את המלח במדיח. אז נכון שהשינוי התחיל ממקום טיפה חשוך, אבל היום זו דרך חיים.

כחובבת פרויקטים, הלכתי ללמוד מקרוב את הנושא. חצי שנה של קורס "אמא מאמנת", ועוד שנה של לימודי אימון, ואימון בגישת "אמא מאמנת" שינו את תפיסת ההורות שלי. על הדרך הזאת שעברתי ועל התפיסה הזאת, אכתוב כאן, כי אי אפשר להשאיר את כל הטוב הזה רק אצלי.

דליה יחיאל

דליה יחיאל | שינויים בהרגלי ההורות

אני דליה, בת 43, נשואה לגור, ואמא של שירה, רוני ואיתמר. אני בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית (B.S.W) מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית (M.S.W) מאוניברסיטת בר- אילן. 

מאז ומעולם עסקתי בנושאי הורות וחינוך. גישת אמא מאמנת, אליה נחשפתי כאמא, לפני שלוש שנים, הוסיפה נדבך משמעותי לחיי האישיים והמקצועיים. מכיוון שלא יכולתי להשאיר את כל הטוב הזה בביתי, הלכתי ללמוד אימון והתמחות בגישת אמא מאמנת.

כיום אני פוגשת בקליניקה אמהות, אבות, זוגות הורים, ומעבירה הרצאות וסדנאות לצוותי חינוך המקבלים הסתכלות נוספת על תפקיד המחנך בכיתה, על הקשבה, חיזוק חוזקות, ערכים ועל הדרכים היעילות לעידוד תלמידים. הם רואים הלכה למעשה כי אפשר לנהל כיתה ללא עונשים, צעקות ואיומים.

בכל אחד מהתהליכים בקליניקה, בקבוצות ובבתי הספר, אנחנו עוצרים לחשוב מהם הכלים שאנחנו רוצים להקנות לילדים, לומדים כיצד ניתן לפתח אצל הילדים את תחושת המסוגלות לפתרון בעיות, אלו ערכים חשוב לנו להעביר להם ואלו אנשים אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות. אלה שאלות גדולות ומשמעותיות, שגישת אמא מאמנת עוזרת לנו לענות עליהן ומעניקה, בנוסף לבסיס התיאורטי, גם כלים פרקטיים ליישומה, כדי שכל אחת ואחד יוכל להשיג את השינוי לו הוא מייחל.

לאתר שלי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ