רציתי לדעת שאם אמות, ילדיי יהיו מוכנים לחיים

לא ידעתי איך בדיוק אני רוצה להכין אותם לחיים, אבל בעקבות העמקה בשיטת "אמא מאמנת", למידה ותרגול, ידעתי לנסח את הרצון שלי: שלילדיי תהיה יכולת פתרון בעיות והתמודדות אפקטיבית עם המציאות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתמר מבשל אם איתמר רוצה להכין עוגה – הוא צריך להיות עצמאי, להיות בעל שליטה במיומנויות מוטוריות – לשבור ביצים, לערבב;  הוא צריך יכולת קבלת החלטות – איזו עוגה להכין, באיזו תבנית. הוא צריך מיומנויות של אלתור ויצירתיות - מה הוא עושה אם אין שמנת מתוקה בכמות שמופיעה במתכון, הוא צריך להיות מסוגל להכיל תסכולים – כי העוגה לא יצאה כמו שתכנן
כשילד רוצה לאפות עוגה בעצמו, הוא צריך להיות עצמאי, יצירתי, מאלתר וגם להיות מסוגל להכיל תסכוליםקרדיט: דליה יחיאל

לא מעט פעמים בחיי יצא לי לשמוע אנשים שהחלימו מסרטן מספרים שהם רוצים לטרוף את העולם, לחיות את החיים עד תום. יש להם תובנות על הסיבות למחלה, הם מקבלים החלטות גורליות על האופן בו הם רוצים לחיות את חייהם - ועפים קדימה.

ואני? אני החלמתי, עמדתי מול העולם והרגשתי שהכל איבד מטעמו. התחושה היתה שאני בסך הכל פסיק ביקום. הדחף שהיה לי לעשות משהו משמעותי בחיי, נעלם. הרגשתי שהכל יכול להסתיים כהרף עין ואולי כל מה שאני צריכה לעשות זה ליהנות מכאן ועכשיו, לטייל בעולם, להקפיד על שלאף-שטונדה, ללכת להמון  סרטים, לבלות עם חברות, להיות עם המשפחה.

אנשים סביבי הוטרדו קשות מהעובדה שאני לא חוזרת לעבודה. לחצו עליי, אבל לא רציתי ואולי מדויק יותר לומר - לא ידעתי לאן אני רוצה לחזור, ואם בכלל. לא ידעתי היכן טמונה התשוקה שלי, מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.

הסברתי לכולם שאני יכולה, תאורטית, לעבוד עוד 40 שנה ושכלום לא יקרה אם אסתפק ב-38 שנים בלבד. אז חיכיתי. במקביל, הייתי צריכה לשקם את הדרוש שיקום בבית. למזלי, את החשק והסקרנות ההורית, לא איבדתי בשום שלב. והיה מה לעשות. לא משנה כמה מוקפים היינו, כמה השתדלנו ועבדנו קשה כדי לשמור על המשפחה, בסוף - היו בבית שלושה ילדים אהובים, שאמא שלהם היתה בתת-תפקוד במשך שנה וחצי.

איתמר היה בן שלוש כשחליתי. בן זכר, שרוצה להתרוצץ בגינות, לטפס, לקפוץ ולשחק, כאשר צוות שלם עסוק בלטפל באמא שלו. אז השתדלנו: הוא הלך הרבה לחברים, ישן אצל סבא וסבתא, ובימים שהרגשתי טוב, ביליתי איתו. זה נתן מענה חלקי בלבד לצרכים שלו.

רוני התחילה כיתה א'. התחלה חדשה, שדורשת הסתגלות למסגרת חדשה, מורה חדשה, חברים חדשים. ואמא? אמא בתהליך החלמה, דרך מכובסת לתאר אמא זרוקה על הספה כי הכימו פירק אותה.

ושירה היתה בכיתה ג', עם חברות טובות, צוות חינוכי תומך, מנהלת בית ספר שליוותה אותה באופן יומיומי. זה הקל, יצר סביבה יציבה בחיים שטולטלו. ועדיין, הורגשה הטלטלה. אז מאיפה מתחילים? כמו הרבה מהדברים הטובים, היה פה צירוף מקרים משנה חיים.

ימים שלמים שכבתי על הספה מרגישה זוועה, אפס יכולת ריכוז, כאשר הפייסבוק היה הפלטפורמה היחידה שהתאימה למסוגלות שלי. לגלול עם האצבע יכולתי (רעיון מבריק). באחד השיטוטים נתקלתי בסרטון של מאמנת אמהות. לא זוכרת במה עסק הסרטון, אבל הדוברת והמסר שלה מצאו חן בעיניי ועשיתי לייק לפרופיל שלה.

שלושה ימים לאחר מכן, פגשתי אותה במקרה בארוחת ערב אצל חברה משותפת. פטפטנו קצת, החלפנו טלפונים ומשם החלה היכרות מעמיקה עם אפרת לקט ועם הגישה ההורית שלה - אמא מאמנת.

אז מה זה אומר בכלל להיות אמא מאמנת? בגדול, רציתי לדעת שאם אמות בטרם עת, אוכל לעשות זאת בידיעה שילדיי מוכנים לחיים עצמם. לא ידעתי למה אני רוצה להכין אותם, מה חשוב לי ואיך אני עושה את זה. בלי להילחץ בכלל יצאתי למסע הזה.

אני יודעת להגיד היום, שהמשמעות של המסע הזה עבורי היתה עצומה. המסע הפך אותי לאדם שלם יותר, לאמא קשובה, לאמא שברורים לה הערכים והמיומנויות שהיא רוצה להקנות לילדיה, לאמא שיודעת איך להשיג את המטרות החינוכיות שלה. על הדרך, המסע גם החזיר לי את התשוקה לחיים המקצועיים.

אחרי העמקה ושנתיים של למידה ותרגול, אם אני מנסה לתמצת את האני מאמין ההורי חינוכי שלי למשפט אחד, למשימת חיים אחת, הוא זה: אני רוצה שלילדיי תהיה יכולת פתרון בעיות והתמודדות אפקטיבית עם המציאות. זה עלול להישמע מעט פשטני, אז אפרט.

הילדים (בדיוק כמונו) נתקלים בבעיות כל יום, כל היום: אחותי מעצבנת אותי, אני צריכה ללמוד למבחן, אני רוצה לקנות נעליים חדשות ואין לי מספיק כסף, רבתי עם חברה, אני רעבה, אני רוצה ללכת לסרט, אני צריכה לטעון את הרב-קו, יש לי עומס של שיעורי בית ואני מתקשה להחליט מה קודם למה, אני רוצה לראות טלוויזיה כל היום ואמא לא מרשה לי, אני רוצה להכין עוגה, או חביתה, או את שתיהן. המורה שלי נותן עונשים קולקטיביים ואני חושבת שזה לא הוגן, שתי חברות הזמינו אותי לישון אצלן ואני צריכה לבחור אחת מבלי לפגוע בשנייה.

מה אני עושה עם כל הבעיות האלה? האם אני מרגישה חסרת אונים, או שאני מסתובבת בעולם בביטחון ויודעת שיש לי את היכולת לפתור בעיות? האם אני יודעת שלכל בעיה יש יותר מפתרון אחד? האם אני יודעת שבחיים עצמם, לא כמו בבית הספר, יש יותר מתשובה אחת נכונה ואני סומכת על עצמי שאגיע לפתרון הנכון ביותר, בסיטואציה נתונה, עבורי?

זה מורכב, כי אם אני רוצה ששירה תדע לפתור מריבות - זה אומר שהיא צריכה להיות עם מיומנויות של הקשבה, אמפתיה, יצירתיות, גמישות.

אם רוני צריכה ללמוד למבחן – היא צריכה לדעת לתכנן את הזמן שלה, לחלק את החומר, למצוא דפי תרגול, לבקש עזרה במקומות שקשה לה, היא צריכה יכולת ריכוז ודחיית סיפוקים. היא צריכה להאמין בעצמה ולדעת שהיא מסוגלת לעשות את זה. ואם זה לא מוגזם לבקש, אז זה יהיה ממש נחמד אם היא תוכל גם ליהנות מחוויית הלמידה.

אם איתמר רוצה להכין עוגה – הוא צריך להיות עצמאי, להיות בעל שליטה במיומנויות מוטוריות – לשבור ביצים, לערבב. הוא צריך יכולת קבלת החלטות –איזו עוגה להכין, באיזו תבנית. הוא צריך מיומנויות של אלתור ויצירתיות - מה הוא עושה אם אין שמנת מתוקה בכמות שמופיעה במתכון. הוא צריך להיות מסוגל להכיל תסכולים – כי העוגה לא יצאה כמו שתכנן.

הקלישאה אומרת שעדיף לתת לאדם חכה לדוג דגים על פני סלמון אפוי. ובכן, היא עובדת גם בעולם המאתגר של פתרון בעיות והתמודדות עם המציאות: עדיף לתת לילדים כלים לפתרון בעיות על פני מתן פתרונות לאותן בעיות, שאומנם מייצרים בעיות פתורות נקודתית, אך גם ילדים שסל הכלים שלהם מכיל בעיקר "אמא, בואי רגע".

בטקסט הבא אספר איך הפכתי את הרצונות החינוכיים שלי לתוכנית פעולה קונקרטית ומה הדבר הראשון שעשיתי בתפקידי החדש כאמא מאמנת.

דליה יחיאל

דליה יחיאל | שינויים בהרגלי ההורות

אני דליה, בת 43, נשואה לגור, ואמא של שירה, רוני ואיתמר. אני בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית (B.S.W) מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית (M.S.W) מאוניברסיטת בר- אילן. 

מאז ומעולם עסקתי בנושאי הורות וחינוך. גישת אמא מאמנת, אליה נחשפתי כאמא, לפני שלוש שנים, הוסיפה נדבך משמעותי לחיי האישיים והמקצועיים. מכיוון שלא יכולתי להשאיר את כל הטוב הזה בביתי, הלכתי ללמוד אימון והתמחות בגישת אמא מאמנת.

כיום אני פוגשת בקליניקה אמהות, אבות, זוגות הורים, ומעבירה הרצאות וסדנאות לצוותי חינוך המקבלים הסתכלות נוספת על תפקיד המחנך בכיתה, על הקשבה, חיזוק חוזקות, ערכים ועל הדרכים היעילות לעידוד תלמידים. הם רואים הלכה למעשה כי אפשר לנהל כיתה ללא עונשים, צעקות ואיומים.

בכל אחד מהתהליכים בקליניקה, בקבוצות ובבתי הספר, אנחנו עוצרים לחשוב מהם הכלים שאנחנו רוצים להקנות לילדים, לומדים כיצד ניתן לפתח אצל הילדים את תחושת המסוגלות לפתרון בעיות, אלו ערכים חשוב לנו להעביר להם ואלו אנשים אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות. אלה שאלות גדולות ומשמעותיות, שגישת אמא מאמנת עוזרת לנו לענות עליהן ומעניקה, בנוסף לבסיס התיאורטי, גם כלים פרקטיים ליישומה, כדי שכל אחת ואחד יוכל להשיג את השינוי לו הוא מייחל.

לאתר שלי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ