בעקבות הטקסט הזה לעולם לא תארזו שוב לילדיכם את התיק

אחרי שקלטתי שזמן רב מהאימהוּת שלי הוקדש לאריזת תיקים לילדים ושהבכורה חשה חוסר ביטחון ביכולות הארגון שלה, ידעתי שמשהו צריך להשתנות. היום כל אחד מהילדים אחראי על החפצים שלו, שינוי שמחלחל הרבה מעבר לאריזת תיקים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רשימת תיק בריכה
"התיק של איתמר לבריכה". ילדים, בדיוק כמונו, זקוקים לתהליך הכשרהקרדיט: דליה יחיאל

במהלך 13 שנות אימהות, הרגשתי שרימו אותי פעמיים. ייתכן שרמיה זו מילה קצת קשה וצורמת בהקשר הורי, אבל התחושה שלי הייתה שלא הכינו אותי לשני דברים חשובים.

הפעם הראשונה הייתה הלידה. וואו, כמה הופתעתי מעוצמת הכאב בלידה הראשונה. נכון שהיא התרחשה שישה שבועות לפני הזמן המיועד, ונכון שפיטוצין היה מעורב - ועדיין הדבר שהכי הפתיע אותי הייתה עוצמת הכאב. הרגשתי מרומה.

הפעם השנייה הייתה ההבנה המפתיעה שחלק גדול מזמן האימהוּת שלי מוקדש לאריזת תיקים. תיק ליציאה מהבית לגינה, תיק לבריכה, תיק לחוג התעמלות, תיק לשינה אצל סבא וסבתא, תיק לנסיעה לחופשה, תיק לשינה אצל חברה, תיק למחנה קיץ, תיק לטיול השנתי. תכל'ס, חתיכת תיק. חלק מהרמיה הזאת כוללת, כך מתברר, גם זמן רב לפירוק כל התיקים הללו כשחוזרים הביתה.

אני לא אוהבת לארוז ולהכין תיקים, אך מעצם היותי אדם מסודר, מאורגן ושיטתי, קל לי יחסית לארוז עבור הילדים. כך יצא שבמשך תקופה ארוכה תקתקתי עבורם את התיקים. הבעיה היא שברגע שאני מתקתקת ועושה דברים שהילדים יכולים וצריכים לעשות עבור עצמם, כולנו מפסידים.

אני מפסידה כי אני משקיעה זמן יקר בפעולה שהילדים יכולים לעשות בעצמם, מה שאומר שיש לי פחות זמן לדברם אחרים, כי זמן, כמו כל הדברים החשובים בחיים, הוא משאב מוגבל. והילדים מפסידים כי הם לא מתאמנים ולא צוברים ביטחון במיומנות חשובה ונשארים תלויים בי לביצוע משימות יומיומיות.

הפסיכולוג האמריקאי-קנדי, נתנאל ברדנן, המתמחה בהערכה עצמית מסביר שהערכה עצמית היא "הנטייה לחוות את עצמי כבעל יכולת להתמודד עם האתגרים הבסיסיים של החיים, ולהיות ראוי לאושר". אני לא נכנסת כרגע לעניין האושר, אלא לשאלה אם אני רוצה שילדיי יהיו בעלי הערכה עצמית (ברור!). לשם כך, אני צריכה לדאוג שהם יהיו בטוחים ביכולותיהם ושיידעו שיש להם את המיומנויות הנדרשות על מנת להצליח באתגרים הבסיסיים של החיים. מבחינתי, אריזת תיקים נכנס לקטגוריה של אתגרים בסיסיים. אם הילדה רוצה להגיע לחוג סיף בזמן ועם כל הציוד הנדרש, היא נדרשת ליכולות סדר וארגון.

מיומנויות ומסוגלות

במקביל לכל התובנות האלה, הבחנתי ששירה, שהייתה אז בת עשר וחצי, נטתה לראות עצמה כאדם לא מאורגן ולא מסודר, עם כישורי ניהול זמן מוגבלים. זה הפריע לה והיא ביקשה לשכלל את מיומנויות הארגון שלה. היא כמובן לא באה ואמרה לי – "אמא, האם תוכלי לסייע לי לשכלל את מיומנויות הארגון וניהול הזמן שלי?", אבל יכולתי לקרוא את זה מתוך אמירות שלה על עצמה ובפעולות שהיא הרגישה חוסר ביטחון לבצע. הצבתי לעצמי אם כן שתי מטרות:

הראשונה, להקנות לשירה מיומנויות ארגון וניהול, עם ובלי קשר לענייני אריזת התיקים.

השנייה, להגביר את תחושת המסוגלות של שירה בכל הקשור לניהול זמן וארגון.

תחילת המלאכה הייתה ביציאה מהמגרש ומעבר לקווים. אני לא מכירה אף מאמן שנכנס למגרש ועושה את הדברים עבור השחקנים בעצמו. הוא נוכח, עוזר, מנחה, מכוון, מאתגר – אך תמיד נשאר על הקווים. אני גם לא מכירה שחקנים שצוברים את יכולותיהם מכך שאחרים משחקים במקומם.

הרבה פעמים קורה שבשלב זה אנחנו שמחות מהתובנה, מקבלות החלטה איך הדברים ייראו מהיום והלאה ומשחררות. למשל, אנחנו מחליטות שמהיום הילדים צריכים להתחיל לעשות משהו לבד – להתקלח, להתלבש, לתאם עם חברים, לברר מה היו שיעורי הבית, לארוז מזוודה – אז אנחנו פשוט מעדכנות אותם, וזהו. אבל ברוב המקרים זה לא עובד. איך שירה תדע לארוז מזוודה לבד, אם אף פעם לא לימדתי אותה?

המרכיב השני שנדרש, כך למדתי בדרך הקשה, הוא שילדים, בדיוק כמונו, צריכים תהליך הכשרה. אם אני רוצה ללמד את שירה להתארגן בצורה טובה ומסודרת, אני צריכה לסייע, להסביר, להדגים, לבנות תהליך הדרגתי, או במילה אחת, לאמן.

אז מה עשיתי?

התאמתי את הסביבה כך שתסייע לנו בתהליך - צבעתי את הקיר ליד החדר שלה בצבע מגנטי. קנינו כרטיסיות ועל כל כרטיסיה רשמנו שם של חוג – קייאקים, צופים, אנגלית, סקי מים – מתחת לשם החוג פירטנו את כל הדברים ששירה צריכה לארוז, לקחת וללבוש לקראת אותה פעילות. את הכרטיסיות הצמדנו ללוח המגנטי, ומאותו רגע בכל פעם ששירה הכינה תיק, היא לקחת כרטיסיה ועשתה זאת בכוחות עצמה. זה הגביר מיידית את תחושת העצמאות שלה והעניק לה שקט וביטחון שהיא לא שוכחת שום דבר. אפשר כמובן להכין גם כרטיסיות המפרטות מה לוקחים כשישנים אצל חברה, כשהולכים לים וכו' - כל דבר שיכול להיות פרקטי ולסייע.

האימון באריזות לטיולים היה הדרגתי – בתחילה אמרתי לה מה להכין והיא הביאה – תחתונים, חולצות, גרביים. בשלב השני היא החלה לארוז לבד עם רשימה שהיא הכינה בעצמה. אם בשלב הראשון האריזה הייתה במזוודה משותפת, הרי שבשלב השני כל ילד קיבל טרולי קטן עם תיק כלי רחצה אישיים, ובמשך כל הטיול היה אחראי לחפצים של עצמו. חסל סדר "אמא, איפה הפיג'מה שלי'?" ו"אבא, איפה מברשת השיניים שלי?".

כחלק מההתארגנות המחודשת חשבנו ביחד כמה זמן לפני כל פעילות שירה צריכה להתחיל להתארגן, והיא כיוונה לעצמה תזכורת בנייד. במקביל לכל זה, ומתוך הבנה שסדר במרחב יוצר סדר בראש, עשינו גם "מזרח תיכון חדש" בחדר שלה. קנינו מדפים חדשים, זרקנו מה שלא צריך, סידרנו את הבגדים ויצרנו מצב פיזי שמקל עליה לארגן ולהתארגן.

היום שירה כבר בת 13. היא אחראית לחלוטין לאריזות ולתכנון הזמן שלה. היכולות שלה השתכללו והשתפרו פלאים. כן, זה היה תהליך, וכן, זה לא הלך חלק מהרגע הראשון. ברור שנדרשתי לתזכר ולהזכיר לאורך הדרך, אבל זה זה בהחלט שווה את המאמץ.

לפני כחודש, שירה יצאה לטיול שנתי של יומיים ודאגה לעצמה להכל מא' ועד ת'. היא הכינה רשימת ציוד מספיק זמן מראש, דאגה לקנות את מה שחסר, ארזה הכל בתיק ואפילו בחרה להגדיל ראש ולקחת ערכת עזרה ראשונה למקרה שמישהו יצטרך. ומה אני עשיתי בזמן הזה? עמדתי על הקווים והתמלאתי נחת.

שירה התחילה להתאמן בגיל עשר וחצי, רוני בגיל שמונה, ואיתמר בגיל חמש. כל ילד, בכל גיל, בהתאם ליכולות ולמסוגלות שלו יכול להיות אחראי לתיקים של עצמו. וכפי שאפשר לראות בתמונה המצורפת, גם ילד שלא יודע לקרוא, יכול להכין לעצמו תיק לחוג שחייה.

דליה יחיאל

דליה יחיאל | שינויים בהרגלי ההורות

אני דליה, בת 43, נשואה לגור, ואמא של שירה, רוני ואיתמר. אני בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית (B.S.W) מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית (M.S.W) מאוניברסיטת בר- אילן. 

מאז ומעולם עסקתי בנושאי הורות וחינוך. גישת אמא מאמנת, אליה נחשפתי כאמא, לפני שלוש שנים, הוסיפה נדבך משמעותי לחיי האישיים והמקצועיים. מכיוון שלא יכולתי להשאיר את כל הטוב הזה בביתי, הלכתי ללמוד אימון והתמחות בגישת אמא מאמנת.

כיום אני פוגשת בקליניקה אמהות, אבות, זוגות הורים, ומעבירה הרצאות וסדנאות לצוותי חינוך המקבלים הסתכלות נוספת על תפקיד המחנך בכיתה, על הקשבה, חיזוק חוזקות, ערכים ועל הדרכים היעילות לעידוד תלמידים. הם רואים הלכה למעשה כי אפשר לנהל כיתה ללא עונשים, צעקות ואיומים.

בכל אחד מהתהליכים בקליניקה, בקבוצות ובבתי הספר, אנחנו עוצרים לחשוב מהם הכלים שאנחנו רוצים להקנות לילדים, לומדים כיצד ניתן לפתח אצל הילדים את תחושת המסוגלות לפתרון בעיות, אלו ערכים חשוב לנו להעביר להם ואלו אנשים אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות. אלה שאלות גדולות ומשמעותיות, שגישת אמא מאמנת עוזרת לנו לענות עליהן ומעניקה, בנוסף לבסיס התיאורטי, גם כלים פרקטיים ליישומה, כדי שכל אחת ואחד יוכל להשיג את השינוי לו הוא מייחל.

לאתר שלי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ