סרטן עם שלושה ילדים צעירים הכין אותי לימי קורונה

במהלך הטיפול בסרטן למדנו לעשות כיף גם בזמנים ומקומות שלא אמורים להיות כיפים. הצלחנו לשכלל את המיומנויות המשפחתיות לכדי אומנות. השיעורים שלמדנו אז משמשים אותנו בימים המוזרים שהקורונה מביאה איתה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
משפחת אוזן
יש פה הזדמנות ללמד את הילדים דברים חשובים, כי כך נראים החיים עצמםקרדיט: עדי לם

כשבתי שירה הייתה בכיתה ג', היא גילתה את עולם הספרים, התאהבה והחלה לקרוא ספרים "רציניים" יותר. ממרומי גילי המופלג, לא זכרתי אלו ספרים יכולים להתאים לגילה ואלו לא, אז כדי שלא ייווצר מצב שהיא קוראת ספרים שאינם מותאמים לגילה, חזרתי לקרוא ספרי ילדים. כך יצא שקראתי שוב את "אבא ארך רגליים" (אחד האהובים עליי) ו"אורה הכפולה", שקראתי לראשונה את "פלא", "אני לא גנב" (ספר חובה, באמת) ועוד קלאסיקות מרגשות.

ואז חליתי בסרטן.

בספר "אורה הכפולה" של אריך קסטנר, אומרת ליאורה קרנר, אמן של התאומות, "לאמא יש קודם כל התחייבות, ולא משנה כמה צרות יש לה, לשמור על ילדיה שלא יגורשו מוקדם מדי מגן העדן של הילדוּת". והנה אני, בעל כורחי, הולכת לגרש את ילדיי מוקדם מדי מגן העדן של הילדוּת שלהם. אני הולכת להרעיד את עולמם, לשבש את שגרת חייהם. הרגשתי אשמה. צער. עצב. כאב.

חברה טובה שליוותה אותי בימים המטורללים ההם, גם היא בוגרת החוג ללימודי סרטן, אמרה לי שילדיי ילמדו בתקופה הזו מהי נתינה, מהי משפחה, מהי המשמעות של חברוּת ודאגה לאחר, איך מתמודדים עם קושי, איך מסתכלים על חצי הכוס המלאה, איך הופכים את הלימון ללימונדה. בראש, ידעתי שהיא צודקת, יש פה הזדמנות ללמד את הילדים דברים חשובים, כי כך נראים החיים עצמם.

חיבקתי חזק את ההזדמנות הזו והפכתי אותה, בשנה וחצי של טיפולים, לדרך חיים. עשינו כיף במקום, שבו כך היה נדמה לי, כיף לא יכול להתרחש. הצלחנו לשכלל את המיומנויות המשפחתיות שלנו לכדי אומנות – אולי זו לא חוכמה, בכל זאת היתה לנו שנה וחצי להתאמן.

הכימו התרחש בכל יום שני במשך 16 שבועות. היא איפשר לי 16 ימים של זמן איכות עם גור. מי היה מאמין שבחצי שנה, לגור ולי יהיו 16 ימים שלמים של בילוי משותף. גם חברות היו באות לבקר אותי בבית חולים עם פינוקים ושמחת חיים – אירחתי אותן בלי לטרוח בהכנת כיבוד ובלי להעמיס מדיח אחרי. עונג צרוף.

כאשר התמזל מזלי וסיימנו מוקדם את הטיפול, רצנו לקולנוע לב בדיזינגוף כדי להספיק לסרט בוקר. בימים אחרים הוצאנו את הילדים מבית הספר לאכול כולנו יחד צהריים. שינוי לטובה מהשגרה שלנו.

אחי, שגר בחו"ל, הגיע לארץ כדי להיות עם איתנו בימים הראשונים של הכימו, למרות העובדה שהוא וגיסתי היו הורים טריים לילדה ראשונה בת חודש. לא הייתי צריכה להגיד לילדים כמה משמעותיים קשרים משפחתיים והיחסים עם האחים – הם פשוט ראו את זה בלייב. נסענו לחופשות ולטיולים. די זרמו פה עם הרעיונות שלי (טוב, מי יכול לסרב לאישה עם קרחת).

הילדים ראו מהי משפחה ומהי חברות, איך כל אחד ואחת העניקו באהבה – מי שהביא אוכל, מי שאירח את הילדים, מי שבאה לסדר ארונות, מי שבאה איתי להליכות, מי ששלחה לי חלב אם ומי שהכינה לי ממנו גלידה. מי שלקחה על עצמה לשלוח לי בדיחות מצחיקות, מי שבאה להחזיק לי את היד בימים היותר גרועים, ומי שעזבה את העבודה ורצה אליי אחרי שיחת טלפון שבה אמרתי שנגמרו לי הכוחות. ובעיקר מי ששינה את שעות העבודה שלו כדי שיוכל לאסוף את איתמר מהגן באופן קבוע, ומי שהיו איתנו פה כל יום וטיפלו בי, בילדים ובגור במסירות אין קץ (כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא ואבא).

מאז סיום הטיפולים, חלפו עברו להן שלוש שנים. לפתע הגיעה הקורונה ואיתה השבתת הלימודים, דווקא כשסיימתי לכתוב את הבלוג על דמי כיס. מצד אחד, לא רציתי לכתוב על הקורונה. קבוצות הוואטסאפ משתוללות עם אינפורמציה, רעיונות, לוחות פעילות, בדיחות מעולות ("אני לא בוכה, פשוט נכנס לי חופש גדול במרץ לעין"). באופן אישי, אני מוצפת. מצד שני, זה כאן. הילדים התחילו היום חופשה ארוכה ללא תאריך תפוגה, ואנחנו ההורים מנסים לפלס את דרכנו בתוך חוסר הוודאות.

משהו בסיפור הזה מזכיר לי את הימים ההם. הימים בהם נכפתה עליי, עלינו, מציאות שלא בחרנו בה, מציאות שמשבשת את המהלך המוכר של החיים. מציאות מבהילה, שלא צפינו מראש. מציאות שדורשת מאתנו להסתגל במהירות לאורח חיים חדש. בקיצור, הפיכת הלימון ללימונדה בגרסת הקורונה.

הממד הערכי

נכון, המחירים עלולים להיות כבדים - מחיר חיי אדם, פגיעה כלכלית. אלמנט חוסר הידיעה מכניס רבים מאתנו לחוסר שקט, אין לנו מושג לאן זה הולך. כל אלו לא בשליטתי, אז אניח להם. הילדים בחופש ואני יכולה רק לבחור איך אני מגיבה אליו. אני קצת פוחדת להודות בקול רם שאני שמחה על החופש הזה. חלילה לא מהסיבות שהביאו אליו, אבל הוא כבר כאן, נכפה עלינו ואני שמחה בו.

שמחה על יקיצות רגועות, שמחה על העובדה שאני לא צריכה לזרז אף אחד לשום מקום, שמחה בשביל גור שהוא לא צריך להכין כריכים בבוקר, שמחה שהוא ילך מוקדם לעבודה ואז אצליח לשכנע אותו לחזור מוקדם הביתה. שמחה על זה שיש לי צוות שלם שיעזור עם ניקיונות לקראת האביב (שודרגתי לתפקיד מנהלת עבודה), שמחה מהעובדה שאוכל לבלות עם הילדים יותר זמן, שמחה שסוף סוף נוכל להשתמש בחומרי היצירה והמשחקים שאנחנו לא מצליחים להגיע אליהם. שמחה על העצירה הכפויה הזו. ושמחה שאני ממשיכה לעבוד כדי לשמור גם על שפיות.

הרשת מוצפת ברעיונות, שיטות וטכניקות איך לעבור את ימי ההשבתה, איך להסביר לילדים על הקורונה, איך שומרים על שגרה בחוסר שגרה (אם במקרה לא הגיעו אליכם הרעיונות, תכתבו לי ואשלח לכם). אז אני רוצה להוסיף לרעיונות המופלאים האלה גם את הממד הערכי. חשבו אילו ערכים הייתם רוצים להעביר לילדכם בימים האלה. בשלב הראשון, בחרו ארבעה ערכים שישרתו אתכם ואת הילדים בצורה הטובה ביותר. בשלב השני, מכיוון שערך הוא דבר מופשט, ולכל אחד מאיתנו פרשנות אחרת לגביו, חשבו איך הערך ייראה בפועל.

לי חשוב להנחיל לילדים בשלב זה אופטימיות, יצירתיות, סולדיריות חברתית ועזרה לזולת. לכל אחד מהערכים האלה אני מוסיפה פעולות פרקטיות. איך תיראה בפועל אופטימיות, יצירתיות, סולידריות חברתית, עזרה לזולת?

סולידריות חברתית – אסביר לילדים למה חשוב לשמור על הכללים כפי שהגדירו לנו אותם. כאשר אני מסבירה לילדים את הסיבות לבחירה שלי, הסבר עמוק ומנומק, הילדים ישתפו פעולה לא מתוך ציות, מתוקף הסמכות ההורית, אלא מתוך העובדה שאני חיה ומתנהגת כפי שאני רוצה שהם יחיו ויתנהגו.

יצירתיותאאפשר לילדים להציע רעיונות בילוי ואעודד את היוזמות שלהם. לדוגמה: נשדרג את צנצנת השעמום שלנו – אותה צנצנת שקופה בתוכה יש פתקים שהילדים הכינו עם רעיונות לפעילות. כשלאחד הילדים ממשעמם, הוא ניגש לצנצנת ושולף פתק. יש לי הרגשה שהיא תהיה בשימוש בתקופה הקרובה. בנוסף, נכין רשימת פעילויות משפחתיות – כל מה שרצינו לעשות ולא היה לנו זמן. את הפעילויות האלו נשבץ בלו"ז. ניסיון החיים שלי מוכיח שכדי שדברים יקרו, הם צריכים לעבור מהרשימה אל עבר משבצת מוגדרת בלו"ז שלי.

עזרה לזולת – כשהלכנו לסופר התקשרנו לשכנים המבוגרים בבניין לשאול אם הם צריכים השלמות מהסופר. גם פה, אני לא רק אעשה, אלא גם אתמלל ואסביר לילדים למה בחרתי לנהוג כפי שנהגתי.

אופטימיותאופטימיות תלווה אותנו לכל אורך התקופה, אנחנו נעשה סבב הכרת תודה בסוף כל יום ונתאמן בלראות את הדברים הטובים שקורים לנו. לכל אורך היום אדגיש בפניהם את הטוב שיש במצב (כן, קצת אחפור להם). לא במקום השיח על הקושי והמורכבות והדאגות, אלא לצידם. לשני הצדדים יש מקום.

מתוך הסרט "אורה הכפולה" מ-1950, על פי ספרו של אריך קסטנר. לשמור על הילדים שלא יגורשו מוקדם מדי מגן העדן של הילדוּתצילום: Dring-Film

מה עוד אעשה?

ישיבה משפחתית. מטרת הישיבה ליצור עם הילדים סדר יום, ריטואלים, הרגלים לתקופה הקרובה. נתכנן יחד את סדר היום החדש. מעבר לעובדה שסדר היום ישרת אותי ויצמצם את התחושה שאני צריכה להיות מפקחת, הוא יגביר עבורם את תחושת הוודאות וינסוך בהם בטחון, שהוא תנאי בסיסי לשקט נפשי אצל ילדים.

אני לא אכתיב את הלו"ז, אנחנו נבנה אותו יחד, תוך הקשבה והתחשבות בצרכים וברצונות של כולם. בתפיסה ההורית שלי, יש מקום לגמישות. למשל, יקיצה טבעית היא סופר לגיטימית. ארוחת בוקר מזינה, פעילות בוקר, ארוחת צהריים. זמן מסך, פעילות אחר הצהריים.

החיים זימנו לי אפשרות להמשיך לאמן את הילדים על שכלול מיומנויות התכנון והסדר שלהם. לכן, כל ילד יכין בעבור עצמו תכנית שבועית עם עוגנים – חוגים מקוונים, חברים, זמן לימודים (כמובן בהתאם להנחיות שיתקבלו). החיים מזמנים לנו אפשרות לעשות דברים שבשגרה אין לנו זמן. לכן, כל ילד יכין רשימה של הדברים שהוא רוצה לעשות, ללמוד, להכין – הוא ישבץ אותם בסדר היום האישי שלו. נכניס ללו"ז זמן ספורט. נצא לטייל לפי ההנחיות. נקרין סרטים (הצטיידנו בפופקורן). נריב קצת. נלמד. נתבטל. נסתובב בפיג'מות. נתבאס מהמצב. נכין את הבית לאביב וננקה כל יום פינה אחרת. נבשל יחד – כי מבחינתי הילדים הם חלק בלתי נפרד מהבית והם לוקחים חלק בשגרת היומיום.

כדי לשרוד את הימים האלה אני צריכה בית מסודר ומאורגן. לכן אבנה ריטואל בוקר וערב משותף שבו כולנו מקצים 20 דקות לסידור הבית. במהלכו נרקוד. ובעיקר נצבור חוויות שיהפכו עם השנים למור"ק משפחתי. ברור שלא הייתי בוחרת במצב הזה - לא עבור עצמי, לא עבור בני משפחתי, לא עבור העולם - אבל זה המצב ואני בוחרת לאמן את ילדיי להפיק ממנו את המיטב.

דליה יחיאל

דליה יחיאל | שינויים בהרגלי ההורות

אני דליה, בת 43, נשואה לגור, ואמא של שירה, רוני ואיתמר. אני בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית (B.S.W) מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית (M.S.W) מאוניברסיטת בר- אילן. 

מאז ומעולם עסקתי בנושאי הורות וחינוך. גישת אמא מאמנת, אליה נחשפתי כאמא, לפני שלוש שנים, הוסיפה נדבך משמעותי לחיי האישיים והמקצועיים. מכיוון שלא יכולתי להשאיר את כל הטוב הזה בביתי, הלכתי ללמוד אימון והתמחות בגישת אמא מאמנת.

כיום אני פוגשת בקליניקה אמהות, אבות, זוגות הורים, ומעבירה הרצאות וסדנאות לצוותי חינוך המקבלים הסתכלות נוספת על תפקיד המחנך בכיתה, על הקשבה, חיזוק חוזקות, ערכים ועל הדרכים היעילות לעידוד תלמידים. הם רואים הלכה למעשה כי אפשר לנהל כיתה ללא עונשים, צעקות ואיומים.

בכל אחד מהתהליכים בקליניקה, בקבוצות ובבתי הספר, אנחנו עוצרים לחשוב מהם הכלים שאנחנו רוצים להקנות לילדים, לומדים כיצד ניתן לפתח אצל הילדים את תחושת המסוגלות לפתרון בעיות, אלו ערכים חשוב לנו להעביר להם ואלו אנשים אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות. אלה שאלות גדולות ומשמעותיות, שגישת אמא מאמנת עוזרת לנו לענות עליהן ומעניקה, בנוסף לבסיס התיאורטי, גם כלים פרקטיים ליישומה, כדי שכל אחת ואחד יוכל להשיג את השינוי לו הוא מייחל.

לאתר שלי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ