מתן דמי כיס בשלושה שלבים, ושלב רביעי שהפתיע אפילו אותי

דמי כיס מעניקים לילדים שלל יתרונות - עצמאות, אימון בדחיית סיפוקים, הפעלת שיקול דעת, הצבת מטרות, ניהול תקציב ועוד. אבל מה שהילדות שלי הצליחו להשיג היה מעבר לכל הציפיות

דליה יחיאל
דליה יחיאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שירה שוקדת על תכנית עבודה להשגת סכום כסף לכרטיס טיסה
דליה יחיאל
דליה יחיאל

לסיפור הזה אמור היה להיות סוף טוב. שנה וחצי של מאמץ ועוד עשרה חודשי המתנה היו אמורים להסתיים בחופשה משפחתית בניו יורק. עכשיו יש סיבוך בעלילה, אבל לפני שנגיע לסיבוך, בואו נקפוץ להתחלה.

חופשה משפחתית בחו"ל, נכנסים למוזיאון, בדרך החוצה חנות מזכרות ואני שומעת "אמא, תקני לי". הולכים ברחוב ויש דוכן בובות ואני שומעת "אמא, אני רוצה כזה". מצאתי את עצמי בחלקים נרחבים של הטיול מחליטה מה כן ומה לא לקנות. הבעיה עם זה, מעבר לניג'וס, היא שקבלת ההחלטות התקיימה לפי ההיגיון הפנימי שלי, הלוגיקה שלי, סדרי העדיפויות שלי, ויצרה תלות של הילדים בי.

בנסיעה הבאה הייתי כבר יותר חכמה. כל ילדה וילד קיבלו 20 אירו לבזבוזים. הגדרתי שהכסף הוא לא לטובת בגדים, נעליים, אוכל וממתקים, אבל זה כן כסף שהם יכולים לקנות בו מה שהם רוצים – בחנויות, במוזיאון בדוכנים. כמה שקט זה יצר לי ולהם. לא אני הייתי זו שמחליטה אם לקנות את העיפרון, או את הסיכה לחאקי. זה היה שלהם לחלוטין. הם החלו להתאמן בקבלת החלטות, ניהול תקציב, השוואת מחירים, דחיית סיפוקים ועצמאות מחשבתית - מה לקנות, מתי לקנות ולבדוק עלות לעומת תועלת.

ולמרות שראיתי ונהניתי מהיתרונות הרבים של העצמאות הכלכלית של הילדים בזמן חופשות, כששמעתי בפעם הראשונה כי על פי גישת "אמא מאמנת", מומלץ לתת לילדים דמי כיס החל מגיל חמש, עלתה בי התנגדות. למה הילדים צריכים להתעסק עם כסף בגיל כזה? למה אני צריכה להגביל אותם מראש? בסך הכל הדרישות שלהם לא מוגזמות, אני אמא שלהם, אני יכולה למלא את הצרכים שלהם, אני יכולה להסביר להם את השיקולים שלי כשאני מחליטה לקנות או לא לקנות להם משהו שהם מבקשים.

וחרף ההתנגדות שלי, החלטתי שאני מנסה כי בנוסף לקול ההתנגדות היה בתוכי עוד קול (חלש, חלש) שאמר שיש בדמי כיס גם המון טוב לילדים. בחירה, עצמאות, אימון בדחיית סיפוקים, הפעלת שיקול דעת, הצבת מטרות, עבודת צוות (אפשר לקנות יחד משחק, שכולנו רוצים ולחלוק אותו), חיסכון, וניהול תקציב.

בשלב הראשון, כינסתי את הילדים לישיבה משפחתית והסברתי שמהיום הם יקבלו דמי כיס. הבנות קיבלו 50 שקל לחודש ואיתמר 20 שקל לחודש – איתמר היה אז קטן. לפני כמה חודשים הוא שאל למה יש פער ביניהם בדמי הכיס ונגע בנקודה שגם אצלי לא ישבה טוב, אמרתי לו שהוא צודק והעליתי גם לו את הסכום, שישווה לשלהן.  

למרות שכמאמנת אני מרבה לדבר עם הילדים על מה כן – הפעם חרגתי ממנהגי והסברתי להם למה לא ישמשו אותם דמי הכיס. לא לאוכל וממתקים – כי זה התפקיד ההורי שלי, ולא לקניית ציוד לבית הספר ולחוגים – כדי לא לפגוע בלמידה, ולא ספרי קריאה - כי לא רציתי שהן לא תקראנה בגלל שהן לא רוצות לבזבז את הכסף שלהן.

בשלב השני, נתתי להם לבחור אם הם רוצים לקבל את דמי הכיס פעם בשבוע או פעם בחודש. בהתחלה הם בחרו פעם בשבוע, ודי מהר הבינו שיותר נוח לקבל שטר של 50 פעם בחודש, לעומת 12.5 שקלים בכל שבוע.

בשלב השלישי, לפני שיצאנו לדרך, הסברתי שבאחריותם לזכור לבקש דמי כיס. היו להן השגות על הסעיף הזה – הן הסבירו לי שכשהבעלים של סופרמרקט משלם לעובדים שלו משכורות, הם לא צריכים לבקש אותה ממנו. הזכרתי להם שהם לא עובדים אצלנו. הכנו טבלה שתלינו בגובה העיניים שלהם, ובכל פעם שהגיע יום שישי הם ביקשו דמי כיס וסימנו וי בטבלה. עכשיו כשהן גדולות יותר, ומחוברות גם ללוח השנה הלועזי, הן ביקשו לעבור לדמי כיס חודשיים והן מזכירות לי בכל פעם שמגיע הראשון לחודש.

יצאנו לדרך, ובסך הכל היה נינוח. הילדים שמחו מהעצמאות ולא נרשמו אירועים מיוחדים. במקביל לכל המהלך הזה, לאחי וגיסתי, שגרים בניו יורק, נולד בן. מבחינת הילדים, זו הייתה סיבה ממש טובה לנסוע לניו יורק וזה היה נראה להם לא לעניין שאני נוסעת לברית בלעדיהם. הם הסבירו, טענו טיעונים, לחצו כמו שילדים לוחצים, בצורה נחושה ועקבית. גור, ברגע של היסח הדעת, אמר להם "כשתחסכו כסף לכרטיסי טיסה, אנחנו ניסע לניו יורק". הוא מבחינתו חשב שבזה סגר את הפינה. הן לעומת זאת התמלאו במוטיבציה.

מסתבר שכאשר המוטיבציה הפנימית של הילדות גבוהה, והמטרה משרתת אותן ואת הרצונות שלהן, הן פועלות בנחישות ועקביות לטובת השגתה. שנה וחצי לקח להן להגיע לסכום הרצוי, ולפני עשרה חודשים החלו לחפש כרטיסים במחירים אטרקטיביים. לבסוף, נמצאו כרטיסים סופר שווים לחופשת פסח (540 דולר לכרטיס) ובטקס חגיגי, שלווה במסיבת ריקודים, קנינו לכולנו כרטיסי טיסה לחופשת פסח בניו יורק. מבחינתי, זה היה האימון הכי טוב שאימנתי את הילדות. לרוני אפילו נשאר כסף והיא שאלה אותי אם יהיה לה מה לעשות איתו בניו יורק.

איך הן חסכו סכום כזה בשנה וחצי?

דוגי סיטר

בייביסיטר

חסכו את דמי הכיס, דמי חנוכה, דמי פורים והכסף מפיית השיניים

אפילו את מתנות יום ההולדת שלהן הן ביקשו להמיר בכסף

הן רחצו לנו את הרכב – פה היה כלל שאני לא משלמת על עבודות בית, אבל כן על שירותים שאני משלמת בעבורם בחוץ והן יכולות לעשות במקום (לדוגמה: רחיצת רכב או גיהוץ)

בנוסף לכל אלה, הן ערכו גם מכירת של בגדים וצעצועים. גם כאן היה לי קשה ברמה הערכית. אני יותר בעניין של לתת ופחות בעניין של למכור. אבל נתתי להן מרחב אימוני בקבלת החלטות. הן סידרו, שיווקו, מכרו, עשו הנחות ודילים והרוויחו 800 שקל. הדבר היחיד שביקשתי מהן הוא למכור רק דברים טובים – צעצועים עובדים, פאזלים עם כל החלקים, בגדים ללא כתמים וכן הלאה.

הכרטיסים נרכשו ביוני, ובמשך 10 חודשים דמיינתי את התחושה של הבנות כשהן עולות על הטיסה, נוחתות בניו יורק ומגשימות חלום שהן התאמצו עבורו במשך שנה וחצי. דמיינתי והתמלאתי התרגשות. ואז הגיעה הקורונה, ובמקום לחגוג את ליל הסדר בניו יורק עם אחי ומשפחתו, אנחנו נחגוג בבית.

יש לי חברה שאומרת שתוכניות עושים בעפרון. כמובן שגם מהסיטואציה הזו למדנו המון, אבל זה כבר לפעם אחרת. אני משתפת את הסיפור הזה כי חופשת הקורונה היא זמן מצוין להתחיל תהליך של דמי כיס. יש זמן לישיבה משפחתית, יש זמן להכין טבלה, יש זמן לבנות תוכנית עבודה, ויש זמן (וגם חשיבות רבה לנפש) לקבוע מטרות ולדמיין את העתיד הקרוב.

דליה יחיאל

דליה יחיאל | שינויים בהרגלי ההורות

אני דליה, בת 43, נשואה לגור, ואמא של שירה, רוני ואיתמר. אני בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית (B.S.W) מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית (M.S.W) מאוניברסיטת בר- אילן. 

מאז ומעולם עסקתי בנושאי הורות וחינוך. גישת אמא מאמנת, אליה נחשפתי כאמא, לפני שלוש שנים, הוסיפה נדבך משמעותי לחיי האישיים והמקצועיים. מכיוון שלא יכולתי להשאיר את כל הטוב הזה בביתי, הלכתי ללמוד אימון והתמחות בגישת אמא מאמנת.

כיום אני פוגשת בקליניקה אמהות, אבות, זוגות הורים, ומעבירה הרצאות וסדנאות לצוותי חינוך המקבלים הסתכלות נוספת על תפקיד המחנך בכיתה, על הקשבה, חיזוק חוזקות, ערכים ועל הדרכים היעילות לעידוד תלמידים. הם רואים הלכה למעשה כי אפשר לנהל כיתה ללא עונשים, צעקות ואיומים.

בכל אחד מהתהליכים בקליניקה, בקבוצות ובבתי הספר, אנחנו עוצרים לחשוב מהם הכלים שאנחנו רוצים להקנות לילדים, לומדים כיצד ניתן לפתח אצל הילדים את תחושת המסוגלות לפתרון בעיות, אלו ערכים חשוב לנו להעביר להם ואלו אנשים אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות. אלה שאלות גדולות ומשמעותיות, שגישת אמא מאמנת עוזרת לנו לענות עליהן ומעניקה, בנוסף לבסיס התיאורטי, גם כלים פרקטיים ליישומה, כדי שכל אחת ואחד יוכל להשיג את השינוי לו הוא מייחל.

לאתר שלי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ