איך מטמיעים נחישות בקרב ילדים

כולנו מכירים את הסיטואציה שבה הילדים נמנעים ממשימות או התנסויות חדשות עוד לפני שהתחילו בהן. ברגעים האלה אפשר להיעזר בספרה של ד"ר קרול ס' דווק, "כוחה של נחישות", ובארבעה שלבים פשוטים לפיתוח שריר המאמץ

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אוזן
שלושה ילדים התחילו את אותו הפרויקט, וגם הפעם הידע והסבלנות שבאה בעקבותיו התייצבו למשימהקרדיט: עדי לם

כמה פעמים בחיים שמעתם את המשפט "ידע זה כוח"? אז עבורי, ידע הוא הרבה יותר מכוח. ידע הוא סבלנות. סבלנות לילדים שלי, סבלנות לתהליכים אימוניים, סבלנות לתהליכים חינוכיים.

לדוגמה, כשאני יודעת שבקרב מתבגרות ומתבגרים הגוף מפריש את הורמון השינה, מלטונין, בנקודת זמן יותר ויותר מאוחרת במהלך היום, מה שמוביל לשינוי משמעותי בשעון הביולוגי שלהם, עד כדי כך שמנגנון השינה אינו פעיל אצלם כלל בשעות הערב, ולכן קשה להם להרדם - אני יכולה להיות סבלנית כשבכורתי מסתובבת בבית בשעות הערב ומשדרת עירנות מוגברת. זה לא אומר בהכרח שיש להסיר כל מגבלה על הפעילות ברחבי הבית בשעות מאוחרות, זה גם לא אומר שאין יותר חשיבות לשעות השינה שלה - להן היא זקוקה במיוחד בתקופה מואצת של התפתחות - זה רק אומר שאצליח לגשת לדברים ממקום יותר סבלני.

לא אחשוב שהיא מסתובבת בלילות מתוך זלזול בכללי הבית, לא אניח שהיא אינה מחוברת לתחושות גוף שלה, ולא אטעה לסבור שהיא לא מזהה את העייפות שלה. פשוט אדע שהיא אינה עייפה מכיוון שמנגנון השינה שלה יוצא להפסקה בשעות הערב (העובדה הזאת, ועוד רבות וחשובות אחרות נמצאות בספר "המוח בגיל ההתבגרות", שכתבה אבלין קרונה).

כשילדי הקטן מתעקש לא לנעול נעליים, לא לגרוב גרביים, ללכת יחף ברחבי העיר, או לנעול נעלי בית לגן; כשהוא מסתובב במהירות עצומה על הקרוסלה, או מבקש שלא נפעיל את הבלנדר בבית, אני מתייחסת לבקשות שלו עם יותר הבנה וסבלנות כשאני יודעת שיש לנו פה עניין עם ויסות חושי, כשאני מבינה מה המשמעות של זה ומה הכלים שיש לי כדי לסייע לו להתמודד עם הקשיים שזה מעורר.

ימי קורונה. שלושה ילדים. פרויקט אחד.

בגיל הנעורים, התגוררתי שנתיים בארה"ב. את כיתות ט' ו-י' העברתי בתיכון אמריקאי. בכיתה י', כחלק מתוכנית הלימוד, למדתי הקלדה עיוורת. במשך סמסטר שלם, חמישה ימים בשבוע, לימדה אותנו מורה בבית הספר שלב אחר שלב להקליד בצורה עיוורת. למיטב זכרוני זה היה עדיין במכונות כתיבה. כמעט 30 שנה חלפו מאז, ואני עדיין יודעת להקליד הקלדה עיוורת. בזכות היכולת הזאת אני חוסכת את מה שחסר לנו יותר מכל - זמן.  

כשהתחילו ימי הקורונה, הצעתי לבנותיי להתחיל לתרגל הקלדה עיוורת במשך 15 דקות ביום. לבן ה-7 לא הצעתי. משום מה הנחתי שהידיים שלו קטנות מדי להקלדה עיוורת. טעות שלי. הוא ביקש גם ונכנס גם הוא לאתגר.

שלושה ילדים התחילו את אותו הפרויקט.

האחת, הוסיפה כל יום ללוח המשימות האישי שלה רבע שעה של הקלדה עיוורת. היא תרגלה, התקדמה בשלבים, לא התייאשה כשטעתה, כי היא יודעת שלטעות זה חלק מהעניין כשלומדים מיומנות חדשה.

השני, תרגל כדי שיוכל להרוויח עוד "כסף" במשחק ההקלדה ולקנות עוד ועוד חיות. לא עניינה אותו ההקלדה עצמה, אלא החווה שהוא מקים באמצעותה.

השלישית, עוד לפני שהקלידה את האות הראשונה, אמרה "אני לא יודעת, אני לא טובה בזה, אני לא מצליחה".

אם לא היה לי את הידע – הייתי מפתחת תסכול קל על כך שהיא מתייאשת עוד לפני שהתחילה, על שבגילה היא כבר צריכה לדעת שכל למידה חדשה כרוכה בתרגול לפני שמשתפרים. אבל למזלי, ואולי גם למזלה, הידע והסבלנות שבאה בעקבותיו התייצבו גם הפעם למשימה.

בסיטואציות כאלה, שכולנו מכירים מקרוב  - בהן הילדים נמנעים מלגשת למשימות חדשות או נמנעים מהתנסויות חדשות, מתוך חשש לא להצליח, מתוך פחד מכשלון, או בגלל הרצון להסתיר את העובדה שהם לא יודעים -  אני נזכרת בד"ר קרול ס' דווק ובספרה הנפלא "כוחה של נחישות", שמומלץ לכל אדם והורה באשר הם.

אז איך דואק התגייסה לפתח את שריר הסבלנות שלי?

כשהשנייה מתחילה ללמוד מיומנות חדשה או חומר חדש, המשימה ההורית שלי היא לעזור לה להיות פנויה ללמידה על ידי ארבעה שלבים פשוטים.

1. להגיד לה שכל אחד יכול ללמוד את המיומנות הזו. איזו מיומנות שהיא לא תהיה - למזוג מים, לחתוך סלט, להתלבש, לרכב על אופנים, להקליד הקלדה עיוורת וכן הלאה. זה חשוב בכל סוג של למידה, כי משפטי המחץ המסרסים - אני לא יכולה, אני לא יודעת, אני לא מצליחה - מגיחים גם בלמידה הקטנה ביותר.

2. להזכיר לה שלמידה היא תהליך ושקצב הלמידה לא קובע. כלומר, לא חשוב הקצב שבו ילדים יבצעו את הפעילות או יטמיעו את המיומנות, אלא חשובה ההתנסות, ההשקעה, המאמץ.

3. להעביר מסר שזה בסדר לטעות, ושבדרך כלל (אפילו כמעט תמיד) למידה חדשה מביאה עמה טעויות ושיבושים. אני מספרת לה כמה פעמים אני שפכתי מים עד שהצלחתי למזוג מבלי לשפוך, כמה עוגות שרפתי (עדיין), כמה פעמים נפלתי עד שלמדתי לרכב על אופניים וכדומה. נרמלו להם את הדרך. תזכרו, שהם רואים אותנו גוזרים בצורה מדויקת, חותכים ירקות בסכינים חדים, מרכיבים פאזלים של אלפי חלקים – הם רואים אותנו מיומנים, הם רואים את התוצאה של שנות תרגול, הם לא רואים את הדרך שלנו, הם לא יודעים שאנחנו בעצמנו התאמנו כל כך הרבה פעמים עד שהגענו למיומנויות גבוהות.

4. להחמיא להם על הדרך שעשו, על המאמץ, ההתמדה, ההתקדמות. לא על ההישג, לא על ההצלחה, לא על האישיות, לא על האופי, לא על היופי ובעיקר בעיקר לא סופרלטיביים ריקים מתוכן ממשפחת המחמאות המוכרת: "את אלופה", "תותחית", "מדהימה" (חסכתי מכם את סימני הקריאה). עבור ילדה שמתרגלת במשך רבע שעה הקלדה עיוורת, הרבה יותר משמעותי לדעת שהוא ישבה בריכוז ובסבלנות מאשר שהצליחה להקליד את האות א' בלי להסתכל על המקלדת. זה הרבה יותר מחזק לגלות שהיא היתה נחושה ללמוד את האותיות החדשות, שהיא התאמצה, מאשר לשמוע שהיא "אלופה".

עזבו את העובדה שזה מנותק מהמציאות בתהליך מסוג זה, זה גם לא יצייד אותה בצידה לדרך. אם היא תרצה להתאמן שוב מחר, היא לא תדע מה היא צריכה לעשות. לעומת זאת, אם אגיד לה שהיא התקדמה והשתפרה כי היא היתה מרוכזת, סבלנית ונחושה – היא תדע שכדי להצליח ללמוד עוד שתי אותיות, היא צריכה להתרכז, להיות סבלנית ולנסות שוב ושוב, בנחישות.

כרגע, אף אחד מהילדים עוד לא יודע להקליד באופן עיוור את כל האותיות, אבל בינתיים משרד הבריאות העניק לנו זמן תרגול נוסף. ואם לא משרד הבריאות, נמצא את מסגרת הזמן בעצמנו. 

דליה יחיאל

דליה יחיאל | שינויים בהרגלי ההורות

אני דליה, בת 43, נשואה לגור, ואמא של שירה, רוני ואיתמר. אני בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית (B.S.W) מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בעבודה סוציאלית קלינית (M.S.W) מאוניברסיטת בר- אילן. 

מאז ומעולם עסקתי בנושאי הורות וחינוך. גישת אמא מאמנת, אליה נחשפתי כאמא, לפני שלוש שנים, הוסיפה נדבך משמעותי לחיי האישיים והמקצועיים. מכיוון שלא יכולתי להשאיר את כל הטוב הזה בביתי, הלכתי ללמוד אימון והתמחות בגישת אמא מאמנת.

כיום אני פוגשת בקליניקה אמהות, אבות, זוגות הורים, ומעבירה הרצאות וסדנאות לצוותי חינוך המקבלים הסתכלות נוספת על תפקיד המחנך בכיתה, על הקשבה, חיזוק חוזקות, ערכים ועל הדרכים היעילות לעידוד תלמידים. הם רואים הלכה למעשה כי אפשר לנהל כיתה ללא עונשים, צעקות ואיומים.

בכל אחד מהתהליכים בקליניקה, בקבוצות ובבתי הספר, אנחנו עוצרים לחשוב מהם הכלים שאנחנו רוצים להקנות לילדים, לומדים כיצד ניתן לפתח אצל הילדים את תחושת המסוגלות לפתרון בעיות, אלו ערכים חשוב לנו להעביר להם ואלו אנשים אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות. אלה שאלות גדולות ומשמעותיות, שגישת אמא מאמנת עוזרת לנו לענות עליהן ומעניקה, בנוסף לבסיס התיאורטי, גם כלים פרקטיים ליישומה, כדי שכל אחת ואחד יוכל להשיג את השינוי לו הוא מייחל.

לאתר שלי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ