מגזין עיניים |

גְבוּרָתו של המְשוֹרֵר

כֵּיצַד יְכוֹלָה כְּתִיבַת שִיר לְבַטֵא גְבוּרָה גְדוֹלָה

אריאל הירשפלד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אריאל הירשפלד

בְּעִברית "גְבורה" היא מילה אחת ב"אֶשכּוֹל" מעניֵין של מילים: גָבַר, הִגבִּיר, הִתְגַבֵּר, גֶבֶר, גִבּוֹר, גְבוּרָה. היא מלמדת אותנו שעיקר משמָעותהּ הוא "להִתגבֵּר", "להיות חזק מִכּוחַ אחֵר". המילה גְבורה קשורה תמיד בְּמַאבָק בְּמשֶהו. היא מלַמֶדת גם שאֵין כל קשר בין "להיות גיבור" או "להיות גיבורה" לבין "לא לפחֵד". ההֶפֶך. כמעט תמיד הגְבורָה צומחת לצד פחד וּמִתוך פחד שֶכּוֹחַ או דבָר אחֵר יִגבַּר עלֵינו, וכמעט תמיד הוא הפַּחד עצמו. המילה הזאת מלַמֶדת גם שהשָׂפָה העִברית יָצרה קֶשר בין ''גיבּוֹר'' לבין ''גֶבר'' (כלומר הזָכָר בִּבנֵי האָדם). הַקֶשר הזה נולד בְּוַודַאי מֵהמשמָעות העתיקה של המילה ''גיבּור'': גיבּורֵי חַיִל שלָחמו בַּמִלחמות ללא חַת (ללא פחד). והחיָילים בָּעולם הָעַתיק היו גְבָרים בלבד. הקֶשר הקַדמוֹן הזה בין ''גְבורה'' לִ''גְברים'' היה חזק עד כדי כך שלִפעָמים בִּשְׂפת התנ"ך ביטאה המילה ''אישה'' פחד או פחדָנוּת. למשל בפסוק הזה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים; וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד ה' צְבָאוֹת, אֲשֶׁר הוּא מֵנִיף עָלָיו" (ישעיהו, פרק יט פסוק טז). גם היום יש אנשים החושבים בְּאופֶן קַדמוֹני, עתיק, שבָּנות ונָשים פַּחדָניות מִגברים (ויֵש גם נשים החושבות כך). הם אינם לומדים מִן המְציאוּת. והרֵי בַּמְציאוּת מֵאָז וּמִתָמיד נשים אינן פַּחדָניות מגברים; אולַי ההֶפֶך הוא הנכון. אבל השָׂפה העִברית נָקטה צעד חשוב נגד הקֶשר הקַדמון בין ''גברִיוּת'' לִ''גְבורה'' ויצרה את המילה ''גְּבוּרָה'' עצמה בִּלְשון נְקֵבָה.

איור: מירה פרידמן

אֵינִי רוצֶה לספֵּר כאן על גיבּורֵי חַיִל עתיקים וחדשים וגם לא על גיבורים שנָהגו על פי הפִּתגם הֶחָכם: "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹֹ" מפִּרקֵי אָבוֹת (ד', א') שבַּמִשְנָה. אֵיני רוצֶה לספֵּר על גיבורים שנֶאֶבְקוּ או שנֶאבָקים על רַעיונות ועל עֶקרונות אלא על גְבורה של אוֹמָן, של מְשוֹרֵר. גם הַכְּתיבה, הצִיוּר והנְגינה כְּרוּכים בִּמְשׂימות וּבְהַחלָטות המְעורְרוֹת מְבוּכה וּפַחד, והַהִתגַבְּרוּת עליהם אינה דורשת רק חריצות וּתְבוּנה אלא גם עוז רוּח וּגְבורה. לפעמים ההִתגַבְּרות הזאת מַרשימה אותנו לא פָּחות מֵהגְבורה שבַּמַעשׂים הגְלוּיִים.

הדוּגְמה המַרשימה בְּיותר היְדועה לי בְּעולם השירה לְקוּחה גם היא מן התנ"ך, והיא גְבוּרָתו של המְשוֹרֵר שכָּתב את השיר הפּוֹתֵח את פֶּרק ג שבְּסֵפר קוהֶלֶת:

א - לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם:
ב - עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת
עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ:
ג - עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא
עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת:
ד - עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק
עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד:
ה - עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים
עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק:
ו - עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד
עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ:
ז - עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר
עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר:
ח - עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא
עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם:

גְבורתו של המשוֹרֵר הזה משוּלֶשת, כי היא נמצֵאת בִּשְלושה מישוֹרים: בְּמָה שהוא אומר, בַּדרך שבָּהּ הוא אומר, וּבַדרך שבָּהּ הוא בָּנה את שירו. הגְבורה שבִּיצירת השיר עוברת גם למי שקורא את השיר, כלומר גם הקורא נֶאלץ להיות גיבור.

הגְבורה הראשונה היא ההבנה הקשָה שעֵת לבנות ועֵת להרוס, עֵת לטעת ועֵת לעקור נטוע; שיש עֵת לקרוע ועֵת לשׂנוא וַאפילו עֵת להרוג. וההבנה הקשָה בְּיותר בְּכל אלֶה, שׂיא ההבָנה האֱנושית היא: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת. ההבנה הזאת קשָה מאוד מִשוּם שהיא אינה דומָה לַידיעה הרְגילה שלנו שֶכּל האנשים מתים בסוף חייהם, ושלִפעמים שׂונאים ולִפעמים הורסים דברים, וכי בְּגדים נִקרעים בְּסופו של דבר.

הדבָר שהמשורֵר מבקֵש שנָבין הוא שיֵש זמן וּמַצב שבו מַגיע תורו של ההֶרס; שהַקְריעה והָעֲקירה הם חֵלק טִבעי ואמיתי של החיים ושל הקִיוּם. אם לא נבין שיֵש זמן שבּו שותקים ולא מדַבְּרים, שבּו מַשליכים ולא שוֹמרים, שבּו אבֵלים וסוֹפְדים ולא שְׂמֵחים, לא נָבין את החוק הגדול של חיֵי האָדם.

איור: מירה פרידמן

מה הגְבורה שבָּזה? הגְבורה היא שההבָנה שהִגיע תורהּ של השִׂמחה (ריקוד) או שהִגיע זמנו של הצַער אינה באה מבַּחוץ אלא מבִּפְנים, מתוֹכֵנוּ. הדבָר אינו דומֶה לִזְמן הזְריעה או הקָציר או לִזְמנֵי השֵינה והקִימה שאנחנו לומדים מן השֶמש. כשֶמישֶהו מַרגיש שהִגיע הזמן להיפָּרֵד מֵחבֵר או מֵחבֵרה, אפילו מבֵּן זוּג, הוא מרגיש את זה מִתוכו, מִתוך הזמן החַי בּו. זוהי תוֹבָנה, כלומר הבָנה המשַנָה כָּליל את תְפיסתֵנו הקודֶמת.

הגְבוּרה השנִייָה טְמוּנה בָּאופֶן שבו המשורֵר אומר את הדברים — בְּזוּגוֹת־זוגות של ניגוּדים. לא מִפְּנֵי שהֵם מסוּדָרים כל כך (הוא משתַדֵל דַוְוקא להָפֵר מעט את הסֵדר כדי שנִתעורֵר בְּכל פעם ולא נחשוֹב שכבר הִתרַגַלנו לִדבריו) אלא מִפּנֵי שהסֵדר הזה הוא הבּוֹנֶה את ההבָנה הקשָה; כי כך הוא יוצר זוגות של שַיָיכות. הקְריעה שַיֶיכת לַתְפירה; השְׂחוֹק הוא בן זוּגוֹ של הבְּכִי; הבְּנִייָה בחיֵי האָדם אֵינה קַיֶימֶת בלי ההֶרֶס. הבְּכי וההֶרֶס נְחוּצים למַהלָכם השָלֵם של החיים. רק כך אנחנו מְבִינִים את ההַקְבָּלה שבַּדְבָרים וּמסוּגָלים להָביא את ההֶרֶס, את האֲבֵידה ואת האָסוֹן אל קִרבָתֵנו ולִראות בָּהם בנֵי זוּג נכונים של הבְּנִייָה, השִׂמחה והאַהבה; רק כך אנחנו מגַלים בְּתוכֵנו שיֵש צורה של קַבָּלה שאינה דומָה לְהַסכָּמה וּבְוַודַאי לא לְשִׂמחה. קבָּלה שהיא הבָנה בְּלי שִׂמחה.

הגְבורה הזאת היא בהבָנה שהיא עמוקה מן התועֶלֶת שלנו, בהבָנַת הזמַן. לא הרָצון קובֵע את החוקים האֵלה אלא תנועת החיים שבּהּ אנחנו שְרוּיִים.

ההבָנה הזאת מוּרכֶּבת בֶּאמת. היא אינה דומָה להבָנה הפִילוֹסוֹפית הרואָה את הדברים בלי להִשתתֵף בהם. היא אינה דומָה למי שמַבִּיט בְּעונות השנה ואומר בהִרהוּר: "יש קיץ ויש חורף, לפעמים חם ולפעמים קר." מי שאומר "עת ללֶדת ועת למוּת" מֵבין באמת שיֵש זמן שבו הוא עצמו ימוּת.

והגְבורה השלישית היא המַפעימה מִכּולן. היא טמונה בְּמִבנֶה השיר וּבַהחלטה הנועזת של המשורר לסיֵים אותו בַּמילים "עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם". כל הקורא את השיר רואֶה מייָד שהוא בָּנוּי שִבעה פְּסוקים (שהם בְּעצם שִבעה בָּתים, בלי הפסוק הפותח) וּבהם ארבעה עשָׂר זוגות של ניגוּדים. כל הקורא את הַשיר מרגיש הֵיטֵב שחשוּב מאוד איך כל זוג מִסתיֵים כי לַזוגות הלָלו יש מִקצָב וּמנגינה של עלִייָה וִירידה. וּבָרור שהחֵלק השֵני, המִסתיֵים בִּירידה, הוא הֶחָשוּב בשנַיִים, כי הוא חותֵם את המשפָּט בְּהדגָשה וּבכך מעניק לו כוח של חוק. מי שיִקרא את השיר פַּעמַיִים יבחין מִייָד שהמשורר סידֵר את הניגודים כך שהסִיוּמים שלהם הם לא תמיד ה''טובים'' או ה''רעים''. הוא סידר אותם כך שלא יהיו יותר ''טובים'' מ''רעים'', כי הוא יודע את מה שכולנו יודעים: גם בַּמציאוּת אין יותר לֵידות ממִיתוֹת ואין פחות הריסה מִבְּנִייָה. והוא חיָיב להיות נֶאמן לָאמֶת המְאוּזנת הזאת ואינו יכול להעדיף את הרָצוּי ואת היָפֶה בְּעיניו. כל זה נכון עד הבַּית האַחרון. את הבית האחרון בָּנה המשורר בְּדרך מפתיעה מאוד: הוא יָצר יִתְרון לַ"טובים" והוא עשָׂה זאת בְּזוג הניגודים המוּרכּב מִכּולם, בזה שעוסק בָּרגָשות העזים של האדם: פעם אחת בְּצורתם בְּחיֵי האדם היחיד — "לֶאהוב ולִשׂנוֹא", וּפעם אחת בצורתם החֶברתית — "מלחמה ושלום".

בָּרור לגמרֵי שהוא רצה לסיֵים את השיר הזה בַּמילה "שלום", המילה החשובה והמַכריעה של חוק החיים. מהי אֵפוֹא הגְבורה שבַּדָבר? הגְבורה כאן הפוכה לגמרֵי מן הגְבורה שבהבָנה הקשָה של האמיתוֹת שבַּשיר. הגְבורה כאן היא בּהֶעָזָה שלו להחליט על דעת עצמו שהשלום הוא הדבָר האַחרון, הֶחָזק והמכריע ביותר, וכי הוא חורג מן האיזוּן הסימֶטְרי האָדיש כל כך לִשְאיפוֹתֵינו וּלְתִקווֹתֵינו. בַּהַחלָטה הזאת המשורר מקבֵּל עליו את האַחרָיוּת לָאמת שבָּזֶה. את ההחלטה שהשיר יִסתיֵים בַּמילה "שלום" הוא לא לָמד מן העולם, כפי שלָמד את כל שאר הדברים. (והרי כולנו יודעים, גם הוא, שהשלום בָּעולם אינו חזק וּמכריע מן המלחמה.) בַּהַחלטה הזאת יש הִסתַכְּנות נועזת וּמְלֵאַת עוז רוח: להגיד לָעולם וּלְחוּקָיו מילה אחת גדולה המְבַטְאָה תִקוָוה, רצון וגעגוע. כאן הוא המשורר העומד מול העולם; כאן הוא מלמֵד את כל המין האנושי שהשירה שבַּדיבּור, כלומר הסֵדר הנֶהדר והמנגינה של הדברים חשובים לא פחות, ואולַי יותר, מן החוקים הקָשים של העולם. הוא מלמֵד אותנו כי "איך", וּבְעיקר "איך לסיֵים" קובע הרבֵּה יותר מִמה שנדמֶה לנו. בכך הוא קובע שגם האדם השואף לְשלום הוא עוּבדה בָּעולם, עובדה ממש, לא פחות מן העולם עצמו.

______________________________

מתוך המגזין לילדים "עיניים", גיליון 208 בנושא "גבורה". להזמנת מינוי וגיליונות קודמים - לחצו כאן.

כתבות מומלצות

איור: עמוס בידרמן

דלתות מסתובבות: הנוטש, החוזרת באופן חלקי והיושב על הגדר

שי ופוטין בבייג'ין, בפברואר. התלות הרוסית בסין גדלה מאז הפלישה לאוקראינה ונתנה לסין מנופי לחץ

סין עשויה לנצח במלחמה באוקראינה, אלא אם המערב יתאחד מולה

סמי ברדוגו. "אין לי דמיון"

סמי ברדוגו מנוכר להומוסקסואליות, למזרחיות ולחיים עצמם

נתניהו בבית המשפט המחוזי בירושלים. דרעי היה ונשאר המורה הרוחני שלו

לא מת, לא גוסס, ולא בבית חולים: תיק 4000 חי ונושם

מצעד הדגלים באזור שער שכם, בשנה שעברה. מה יחשבו אזרחי ישראל הערבים אם הממשלה תמנע מאזרחי היהודים לחולל ברחבת שער שכם תוך שירת "מוות לערבים", "שיישרף לכם הכפר" ועוד נעימות באותו הסגנון?

נילחם על זכותו של כל יהודי לקלל את האמ־אמא של כל ערבי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בתביעה נכתב כי הראיון כולו "התנהל בצורה שאינה מכבדת או רצינית״ כלפיה

המועמדת התחברה לראיון עבודה בזום - וקיבלה מהמראיין מייל שהדהים אותה

ריי דליו

מייסד קרן הגידור הגדולה בתבל: מזומן הוא זבל - ממשלות יחסלו את ביטקוין

ישראל פישר

יוקרה זה רע? כך נראים החיים במגדל חדש בתל אביב

מפגינים נגד יוקר המחיה מול בית הנשיא בסרי לנקה

קו השבר שעלול לקחת את הכלכלה העולמית למקום אחר, אפל יותר

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?