אבהות ברוח "אבא פגום" מובילה ליחסים פגומים

כתחנת מעבר בין האבהות הישנה לחדשה, עצרה הגבריות בתחנת האבהות השלומאלית והמשועשעת, זאת שכאילו לא מסוגלת לגדל ילדים ברצינות. אבל הגישה הזאת מרחיקה רגשית את האבות מילדיהם ולא מאפשרת הזדמנות לנרטיב אחר לצמוח

איתן לשם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הורים בוושינגטון
למצולמים אין קשר לכתבה. השאיפה האמיתית של האבות צריכה להיות "שלמים", לנסות להיעזר במתנת האבהות כדי למצוא רגשות ומקומות עדינים בנפש שנמחקו כדי לשרת את החברהצילום: Win McNamee / Getty Images / AFP

מדבקות גאות על רכבים, סרטונים וסטטוסים ברחבי הרשת וכתבות מפרגנות בערוצים השונים – נדמה שאי אפשר להתחמק מקהילת "אבא פגום". קבוצת הפייסבוק שהפכה לתופעה תרבותית-הורית-גברית זוכה לחיבוק גדול מגברים רבים ואף מנשים רבות. אך כאן, בחיבוק הרחב מדי, נעוץ גם הכישלון המובנה והסכנה שבהורות המבוססת על העקרונות הנשקפים מדף הפייסבוק "אבא פגום".

ראשית, ישן לציין, מדובר בצעד חיובי בכללותו שמהווה הצצה לרצון האדיר של אבות להיכנס לאבהות פעילה יותר, שאינה מתביישת בתיוגם כ"אבות בראש ובראשונה". לכן יש חשיבות גדולה לשיח אבהי, גם אם הוא פגום ביסודו, שמאפשר לגברים לשתף חוויות הורות. זה בוודאי שונה וטוב יותר משיח צבא-ספורט-פוליטיקה אליו מוגבלים הגברים לרוב.

צלילה אל תכני קבוצת הפייסבוק חושפת את הסיבות להצלחת הקבוצה (243 אלף עוקבים), אך מבהירה שלמעשה מדובר על אותה אבהות גברית ישנה ממנה האבות בעצם מנסים להיפטר. במרבית הסטטוסים שמשותפים בקבוצה, כולם על ידי אבות שנראים מותשים ומיואשים אל מול "האויב" – הלוא הוא הילד שלהם או האישה – נכנסים האבות לתבנית הקבועה והישנה של אבות "מפגרים".

בימיו הראשונים של התינוק ששינה את חייהם לנצח, נדחקים רוב האבות אל תוךהנישה המצומצמת שאינה מאיימת על ההגמוניה המגדרית של האימהות. הם הופכים באחת לאלה שאינם יודעים דבר, שכל תפקידם הוא לסייע, והחברה מתייחסת אליהם – במקרה הטוב – כאל מוגבלים בעלי רצון. כתוצאה מכך גברים רבים החלו לפתח את ההורות המצחיקה-אינפנטילית, שם יכלו למצוא לעצמם שטח מחייה כאבות.

הפגומים מוצאים פתרונות "גבריים" להורות "הנשית" וכביכול מגלים את דרך המלך לאבהות וגבריות מודרניים. צריך לשמור על הילד במים? נקשור אותו לרגל ונעשן נרגילה; האמא מבקשת שהאבא ימרח את הילד בקרם הגנה אבל שכחנו אותו באוטו? נמרח אותו במיונז; הילדה מבקשת שנחזיק לה את הפרח? נעלה פוסט מושפל. כי פרח זה פיכסה, כידוע. ככל שענית על השאלה האבהית ביותר הומור, ציניות, חסכון בזמן, או טוב יותר – בעזרת מענה "גברי" לבעיה, אז יצאת "פגום אמיתי". מבלי משים נכנסים האבות הללו היישר לתוך ליבת הכלא המגדרי-הורי. הם מנציחים את עצמם כקלולסים, שביום נתון הם יוכלו לקחת לחמנייה עם שוקולד מהגן במקום את הבת שלהם.

זה קל לגברים כי זה משאיר אותם באיזור הנוחות של פתרונות טכניים ותלונות. זה קל לנשים שנהנות מהכרה בעליונות ההורית שלהן, אך על הדרך אינן מבינות שהן מרחיקות את הגבר שלהם מאבהות בריאה יותר. הפוסטים המזלזלים בגברים זוכים למחיאות כפיים קיברנטיות סוערות מנשים, אבל האם באמת "אבא לא יזהה את הבכי של התינוק שלו" כפי שקובע פוסט שקיבל 5,000 לייקים ומבול תגובות של נשים מסכימות? שטויות בתמ"ל.

עמוד הפייסבוק המקביל ל"אבא פגום" הוא מאמצחיק. פוסט אופייני שמפורסם בו לועג לגבר, שהוא כמובן חסר יכולות ודי מטומטם. "רשמתי לו להביא שמנת 28% והוא הביא 28 שמנות", נכתב בו לצד תמונה של מקרר עמוס שמנות. אהבל, הא? תגובות הנשים המתפקעות ("בול בעלי") בוודאי מסכימות על כך. בין הגבריות הפגומה הזו לאבהות הפגומה ההיא, עובר קו ישיר ופגום מאוד של תפקוד באופן שהחברה מצפה מ"גבר חדש". אך האם גבריות חדשה היא לעג עצמי ועתיד כסייד קיק חבוט של האמא?

נשים ניסו במשך עשרות שנים להילחם ב"אמהות המושלמת", שדרשה מהן מאמצים ותוצאות בלתי אפשריים. הן נאבקו על זכותן להפוך ל"פגומות", להתקשות אחרי הלידה, לא להיראות מושלם ולהודות בתופעות לא מדוברות כמו דיכאון אחרי לידה. הן הצליחו וכעת הן יכולות להיות "פגומות", גם אם במחיר חברתי לא קטן. אבות, מהרגע שהפכו לכאלה, הפכו לפגומים. הרי אינם יכולים יותר לתרום לחברה כפי שעשו עד כה – לעבוד קשה מדי, למות צעיר מדי, או לא להרגיש כלום.

אלא שהגבר פגום מלידתו, כשהוא מוסלל באכזריות אל עתיד נטול רגשות שכותרתו היא להיות גיבור, עדיף מת. השאיפה האמיתית של האבות צריכה להיות "שלמים", ולנסות להיעזר במתנת האבהות כדי למצוא רגשות ומקומות עדינים בנפש שנמחקו כדי לשרת את החברה. "השיח הפגום" לא מקדם את הגבר, לא יוצר עבורו מרחב רגשי בטוח ולא מרחיב את השפה הרגשית בה הוא כל כך דל. הגבר מכיר את השיח הזה כל חייו, הוא יודע הכל על פתרונות טכניים והיסטוריה של קבוצות כדורגל, אך פגיעה או תסכול הופכים אצלו לזעם, חרדה או התרגשות אמיתית למראה בנו הופכת לשתיקה.

הבעיה האמיתית כאן היא מה שהאבות הללו מפספסים. בכך שהם מחזקים את הסטיגמה של הגבר שהאבהות נכפתה עליו, שנאנס להינשא אחרי שנלכד ברשת ושכל העניין הזה של הורות זה רק משהו שצריך להעביר עד שיגיע לערב ויוכל לחטט בפופיק, הם לא נותנים הזדמנות לנרטיב אחר לצמוח. נרטיב של גבר שכמהה לילד, שרוצה להשתנות עבורו ולהיות אבא אחר מהמודל שספג. נרטיב של אבא שרוצה לברוח מוקדם מהעבודה כדי להוציא את הילד מהגן, כדי לחבק ולהסניף אותו ולגדול ולפרוח יחד אתו. פשוט כי לו עצמו לא הייתה אפשרות כזו.

כתחנת מעבר בין האבהות הישנה לחדשה, עצרה הגבריות בתחנה "פגומה", וזהו רק שם שהחברה יכולה לחיות איתו ל"רגיש", "נפעם", "עצוב", "פוחד", "נרגש". הדרך לניהול שיחה רגשית של גברים עם ילדיהם (דבר בלתי אפשרי עם הוריהם שלהם) עוברת בהכרה שכל הרגשות הללו אינם פגומים כלל. כמו גם בהבנה שאבהות פגומה תוביל בסופו של דבר ליחסים פגומים עם האנשים הכי חשובים להם בעולם. כי צחוק על חשבון התינוק אולי יזכה אתכם במחיאות כפיים ברשת, אך רגש כלפי התינוק יישא אתכם לעבר האבהות שלא הייתה שם עבורכם. אולי כי היא הייתה עסוקה בלהתלונן, להצחיק ולרקוד לפי החליל של החברה. לא הגיע הזמן לשבור לחליל הזה את הצורה?

איתן לשם | גבר, לא חצי בן אדם

אבא שמפחד להרוס לבתו את החיים, אסיר בכלא הגבריות שמחפש נתיב מילוט, ילד שמסתובב בכל פעם שאומרים "מראדונה" ומתאכזב לגלות שלא התכוונו אליו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ