שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אמא לא יודעת כלום. גם האבא. בואו נתחיל מכאן

אמהות טריות נדחפות להפגין ביצועי-על עם התינוק החדש, בזמן שהגברים נדחקים הצידה. משם נפערת תהום בין האמא "היודעת" לאבא ש"לא יודע", כששניהם מפחדים לחולל שינוי. אבל שינוי בנקודת הזמן הזו הוא צעד ראשון וקריטי בדרך למהפכה מגדרית בה כולם מרוויחים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמא ואבא
לגברים אין וטו על כסף, לנשים אין וטו על הורות. למצולמים אין קשר לכתבהקרדיט: Rick Bowmer/אי־פי
איתן לשם

שינויים הורמונליים, הפעלת נוירונים חדשים במוח, ייצור אוקסיטוצין ופעילות חלקים במוח שקשורים להבנה חברתית ועיבוד רגשות – כל אלה מתקבלים בטבעיות כשמדברים על השינויים שהאמא עוברת לקראת לידת התינוק שלה, אך למעשה אלו שינויים שעוברים על הגבר. מבול מחקרים חדשים מצא – משום שאף אחד לפניו לא חיפש – שגברים משתנים לחלוטין עם הופעת תינוקם, ממש כמו הנשים. אז למה יש נשים (וגברים) שעדיין חושבות ש"אמא יודעת הכי טוב"? 

הסצינה מוכרת, כמעט מדי. אמא טרייה, עייפה ורצוצה, נדרשת להפגין כישורי-על מידיים מול הילד שאפילו לא החלה לפתח אליו רגשות. היא נבחנת על ידי זכוכית מגדלת אבולוציונית מרובת לחצים – תניקי, תרדימי, תלבישי, תחליפי ובעיקר תחייכי, איזה כיף לך! האמא, לרוב מעורפלת והלומה, שבמקרה הטוב צפויים לה כמה ימי דכדוך ובמקרה הרע כמה חודשים של דיכאון שחור, נדרשת לתפקד. בעידוד החברה היא נדחפת אל התפקיד הכי יודע כל בעולם – אמא. 

בתהליך הזה, האבא נשאר מעט מאחור. הוא נשלח להביא ציוד, למלא טפסים, להעביר ולהחזיר (וכמובן לחזור לעבודה רק יום אחרי הלידה). בזמן שהאמא מצווה להיות כמה שיותר קרובה לילד, הוא נאנס להיות כמה שיותר רחוק ממנו. "לדאוג להכל", כרגיל. אז, כשהוא חוזר לקרבת הילד, ללא החיבור הבסיסי איתו, הפעולות שלו נראות מגושמות ומלאות טעויות – ממש כמו האמא רק יומיים לפני. פעמים רבות הוא מקבל ביקורת הרסנית על תפקודו, או מהאמא הלחוצה והמרוטה או מאמה שמרשה לעצמה לנפק ביקורת שלילית הרבה יותר. גם כדי לחזק את בתה וגם – מבלי משים – כדי לחזק את הקשר "האבולוציוני" של הנשים לילדים.

גברים רבים מקבלים כוויה של ממש מהתגובות הקשות שהם מקבלים מנשים בסביבתם, ומתרחקים מהילד לאורך תקופת הינקות שלו. היחס אליהם כמטומטמים חסרי מושג דוחק אותם אל מחוץ למעגל ההרדמה, ההחלפה, ההאכלה – שם נוצר הקשר עם הילד. כך נולדת לה מערכת יחסים עקומה, בה האבא דואג לכל העניינים הטכניים של הבית והאמא לכל העניינים הרגשיים. מצב זה הוליד דורות של אבות שמתגאים בכך ש"לא החליפו חתול בחייהם", ועשרות שנים מאוחר יותר עומדים חסרי עצות ומפחדים להרים את נכדם העולל. המצב הזה ממשיך להעמיק והאמא מאגדת את כל תפקידי ההורות המרכזיים. כוח גדול מכדי לוותר עליו מרצון, אך גם אחריות כבדה מלבצע אותה לבדה.

קשר עם תינוק, תנו לי לגלות לכל החיים בסרט של דיסני, לא מגיע משמיים. הוא תוצאה של זמן, הפרשת הורמונים הדדית, מבטים ארוכים וחרדה – שהופכים לדאגה, קרבה ואהבה. אם הגבר מודר מהמקומות הללו (עד לפני כמה עשרות שנים הוא בכלל לא היה נוכח בלידה, בפקודה), כיצד הוא יוכל לפתח רגשות עמוקים, להתפתח כאבא וכגבר?

אבא
גם אבא יודע, הוא רק צריך ביטחוןצילום: Albane Noor / AFP

אין הדבר אומר שהגבר לא אוהב את ילדיו, כמובן, אלא שההדרה שלו מהאבהות הצעירה – מרצון או מכפייה – מונעת אפשרות של אבהות מעורבת במובן העמוק שלה. כדי שגבר לא רק יחליף חיתולים אלא יתרום מנפשו לתהליכי הגדילה השונים, הוא צריך להרגיש שיש לו מה לתרום. ואכן, יש לו. במחקר נוסף, בו נבחנה היכולת של אמהות ואבות לקבוע בהצלחה את מצבו של ילדם, נמצא ששני ההורים מצליחים לשער באחוזים דומים את המתחולל במוחו ונפשו של צאצאם. יתרה מכך, במקרים של בעיה נפשית אצל האם (גם דיכאון אחרי לידה מוגדר ככזה) האימהות מפתחות הערכת חסר של היכולות של הילד – דבר שעלול להוביל לבעיות ביטחון עצמי או קושי בהתנתקות מהאם. אצל הגבר היכולות נשארות זהות, אפילו במצב של גירושים.

ייתכן, אם כך, שנשים רבות שסובלות מתופעות בלתי מדוברות של דיכאון אחרי לידה ואינן מטופלות, מקבלות על עצמן את תפקידן המגדרי אך מצבן לא באמת מאפשר להן לעשות זאת, והן עושות נזק אדיר בלי כוונה. ובעצם למה שמישהו מבני הזוג ייאלץ לשאת בעולם לבדו? החלוקה ל"יודעת" ו"לא יודע" היא חרב פיפיות הרסנית, לכל המעורבים בדבר. למרות זאת, ולמרות הנתונים המדעיים, בבואו של האבא הרגיש למלא את חובתו האבהית כפי שהוא רואה אותה לנכון, הוא נתקל בחומה מגדרית. מאחוריה אלפי שנים של תפקיד מגדרי שהנשים קיבלו על עצמן. זהו השטח שלהן, בו הן יודעות הכי טוב והכניסה אליו – אסורה.

לא בטוח שהנשים נהנות משמירה על החומה הזו, כמו שלא בטוח שגברים אכן לא רוצים לוותר על מקומם השולט בצבא למשל (או על חובתם לשלם במסעדה), אבל זו המציאות שהן והם מכירים/ות. ואין בלתה. כל ערעור עליה מסוכן ומתקבל בעוינות על ידי החברה. אבל במלחמה הזו, על ההורות השוויונית, טמונים זרעי המהפכה. נשים שיוותרו, ייהנו ממנוחה רבה יותר אחרי הלידה ושותפות-הורית אמיתית. גברים שיאבקו על יכולותיהם, יקטפו את פירות האהבה, העדינות ולאט-לאט ישילו מעצמם עוד ועוד תפקידים מגדריים ששוחקים אותם ומולידים שלל בעיות בריאותיות ונפשיות.

כמו נשים שהוכיחו שהן טייסות טובות בדיוק כמו גברים, כך האבות הטריים צריכים להיות "אקסטרה מצוינים". אבא שמרגיש שיש לו מה לומר, צריך לבוא מוכן לקרב חייו עם האמא, הסבתא ושרשרת אינסופית שנקראת "אינסטינקט אימהי". כדי להפוך אותה ל"אינסטינקט הורי" הוא צריך ללמוד, לקרוא, להתעניין ולהביע את דעתו. הוא צריך להוכיח שהוא טוב ממש כמו הנשים בעבודה הזו, כדי לקבל את הכבוד והאפשרות להיות אבא מחוץ למעגל הטכני של התקנת הסל-קל באוטו. זהו מאבק שדורש השקעה, אבל הוא משתלם במזומן לגברים ונשים כאחד.

במשך עשרות שנים נאבקו הנשים כדי להבהיר שלגנטיקה אין קשר ליכולות. הן הצליחו. לכן זה קצת מצחיק לחזות באימהות נאבקות על "האינסטינקט האימהי הטבעי" שלהן, אחרי שהתאמצו להקטין את "הטבע" במאבקיהן האחרים. האמת היא שאין בזה שום דבר טבעי, אלא רק תוצאה של זמן והשקעה (חופשת לידה לגברים מישהו?). עכשיו הגיע תור הגברים לטעון את אותו הדבר ולומר שלא רק שאמא לא יודעת הכל, אלא שהיא לא יודעת כלום. ממש כמו האבא. ומכאן אפשר רק לצמוח ולגדול, ביחד.

איתן לשם |גבר, לא חצי בן אדם

אבא שמפחד להרוס לבתו את החיים, אסיר בכלא הגבריות שמחפש נתיב מילוט, ילד שמסתובב בכל פעם שאומרים "מראדונה" ומתאכזב לגלות שלא התכוונו אליו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ