אתם פשוט לא מכירים את הבנים שלכם

האם "בני טובים" יכולים לאנוס? עצם המעשה מגחיך כמובן את ההגדרה. ובכל זאת, חברה שמחנכת את בניה לצייתנות, אל לה להתפלא ש"מיטב בניה" הופכים למסוכנים כשהם עם "החבר'ה" שלהם

איתן לשם
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אמא לבן
זה תלוי גם בהורים, אבל מכיוון אחר לגמרי
איתן לשם

האם כל גבר הוא אנס בפוטנציה? לא. האם גברים מסוימים, כשהם חלק מקבוצה, יכולים לעשות מעשים איומים ונוראים, שלא יעלו על דעת הוריהם? כן. גלי ההדף של התפוצצות פרשת האונס באיה נאפה שלחו את הישראלים לעשות את הדבר שהם עושים הכי טוב – להאשים. הנשים האשימו את הגברים, המבוגרים את הצעירים, השמאלנים את הימנים, וכולם ביחד האשימו את ההורים. הביטוי "בן טובים" הפך למושא בדיחות ברשת ולמחאה מגדרית נגד אנסים המוגדרים בפי הוריהם כזכים משלג. אך את האמת יש לומר - סביר להניח שהוריהם באמת רואים בהם זכים וטובים. הם סבורים שהם כאלה בגלל שהם לא באמת מכירים את ילדיהם כשהם נמצאים בחיק החם והממלכד של החבר'ה שלהם.

נערים בגיל ההתבגרות, ומעט אחריו, מעבירים את כובד המשקל של חייהם אל החברים, אותה "חבורה" במלעיל, שהופכת למיקרוקוסמוס החברתי המגדיר עבורם את עצם היותם "גברים". כשהם חלק מהחבורה, הם עשויים לעשות את הנוראים שבמעשים, החל מביריונות וחרם, עבור בהתעללות פיזית וכלה במעשים פוגעניים כנגד המין הנשי. הכל בשם "הוכחת הגבריות" בפני הקבוצה והוכחת ההשתייכות אליה, שכן הגבר למד מאז גיל חמש – אז נוצר הפיצול הרגשי, לפיו הוא מצווה לא להרגיש – לציית לקבוצה.

מאז שצווה עליו לא לבכות, הוא מקבל הערכות חיוביות רק על הליכה בתלם – אחריות, עזרה פיזית לאביו, הצטיינות בלימודים, הבקעת שערים וכו'. כל סטייה שלו מהנורמליות – בכי, נשיות, פחדנות, חולמנות, רכות – מטופלת ביד קשה על ידי ההורים והחברה כאחד. שהרי החברה אינה יכולה לאפשר לגבר לא לציית, מאחר וגבר לא צייתן עשוי שלא להתגייס, לא להילחם, לא לעבוד בבניין, לא לראות את האינטרס של הכלל לפני שלו – להתבטל לו סתם כך. מסוכן.

הגבר לומד שעליו תמיד לומר "כן", להיות נכון תמיד, וללכת בתוואי החברתי המקובל. זו דרכו היחידה לקבל הערכה מהוריו ומהממסד. כשהנער הזה מתלכד עם חבורת נערים, צייתנים כמוהו ובני טובים, נחלשת היכולת שלו לסרב בתוך הקבוצה העוצמתית. המחיר של סירוב לעשות דבר מה, גם אם מדובר במעשה נבזי ובלתי מוסרי, הוא נידוי מהקבוצה, זו שההשתייכות אליה היא חזות הכל, ועל כן קריעה ממנה היא בבחינת גזירת מוות חברתית.

הפיצול – עליו מדבר בהרחבה ד"ר גבריאל בוקובזה בספרו "הדרמה של הגבריות החדשה" – שנכפה על הילד בשנותיו הראשונות, מתבטא גם בשנותיו המתבגרות. כך הנער יכול להיות מצד אחד "ילד טוב" בבית (אחראי, נוכח עבור האחר, תפקודי תמיד), ומצד שני "בן זונה" כשהוא נפגש עם חבורתו. לומר "לא" לחבורה הוא אתגר קשה, מאחר שאף אחד לא לימד את הילד לסרב. כשהבן שלכם מסתובב עם החבר'ה שלו הוא בן אחר מזה שאתם מכירים מהבית. עליכם לדעת שההשפעה שלכם עליו כשהוא בידייה של הגבריות המאשרת היא קטנה. כשייאלץ לעמוד מול מבחן מוסרי, המשקל הסגולי של החינוך שלכם יירמס תחת עול הריצוי שהחברה מטילה עליו, גם על בני הטובים שלנו.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? ראשית, להבין שזה פחות תלוי בכם מכפי שהייתם רוצים לקוות. לצד זאת, הטמעת ערכים וביטחון עצמי בלתי תלויים עשויים לסייע לו בבחירת חברים איכותיים ופתיחת נתיב מילוט מבחירות מסוכנות ולא מוסריות. התייחסו אליו כפי שהייתם מתייחסים לבתכם - ברוך, והדגישו רגש וחמלה על פני קשיחות וצייתנות. מחמאה על חיוך במקום צ'פחה על נטילת אחריות עשויה לחולל שינוי מהותי. שנית, הטמיעו בבניכם את ה"לא", למדו אותם לסרב, להטיל ספק בהכל.

ה"כן" הגברי התמידי מאפשר חיים נוחים ומודרניים על גופתם המתה. המחיר החברתי של הסירוב עלול להיות עצום – מי יתנדב לטפס עבורנו על עמודי חשמל גבוהים? מי יסכן את עצמו בשבילנו כדי לנטרל מנהרות של חמאס? והיכן נוכל למצוא יצורים שיסכימו להקריב את עצמם עבור הכלל, כי הכלל לא מוכן לעשות זאת? בסופו של דבר, כולנו נהנים מהצייתנות הגברית עד שהיא הופכת אכזרית וכוחנית - כלפינו. 

לבסוף, עליכם לייחל שבחבר'ה של בניכם יהיו עוד סרבני "חבורה" כמוהו, שיחד יוכלו לומר "לא". כי לבד הוא פשוט לא יוכל.

והכי חשוב, אל תחשבו "לא הבן שלי, הוא לא מסוגל לדברים כאלה", כי זה מעיד על כך שאתם פשוט לא מכירים אותם. לצער כולנו. 

איתן לשם | |גבר, לא חצי בן אדם

אבא שמפחד להרוס לבתו את החיים, אסיר בכלא הגבריות שמחפש נתיב מילוט, ילד שמסתובב בכל פעם שאומרים "מראדונה" ומתאכזב לגלות שלא התכוונו אליו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ