למי קראתם פריבילג: האם ישראל הייתה עומדת ב-146 הרוגות במלחמה?

"לך בני, עשה את מה שצריך" - השבוע לפני 13 שנה נעקדתי על ידי אימי, עמי ועצמי. חזרתי בחיים כדי להבין שעבור העולם, הדם שלי שווה פחות. הרבה פחות

איתן לשם
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חיילים יוצאים מלבנון
חיילים יוצאים מלבנון, אוגוסט 2006קרדיט: ניר כפרי
איתן לשם

את בוקר ה-8 באוגוסט 2006 לא אשכח לעולם. הטלפונים החוזרים ונשנים פילחו את שנתי בשעה שלא הכרתי מהצד הזה של השעון כבר כמה שנים - חמש בבוקר. מהעבר השני נפלטה הודעה מוקלטת שבישרה לי שביחידתי הופעל גיוס חירום. "אם אתה הוא אתה, לחץ 1", סיימה ההודעה את עצמה ושלחה אותי לבוקר של שיחות טלפון סהרוריות עם חברי שזכו להשכמה בטרם עת גם הם.

אחד התחבא מתחת למיטה, אחר ניגש מיד לבאנג והתחיל לשוחח עם המכשיר, היה גם מי שלחץ 2. כמה רציתי ללחוץ על המקש שיכריז "אני אינני אני", אבל שרשרת הדורות הגברית לחצה במקומי והתפניתי לארגן את הנסיעה צפונה. אחד מחבריי דווקא לחץ 2, ומיד הפך לגיבור עבור כולנו. לא כעסנו עליו, אלא להפך - קינאנו ביכולת שלו להתנגד. הוא היה אחד מול מאות גברים-כבשים כמוני.

את חיבוק הפרידה מאימי לא אוכל לשכוח גם בעזרת מטשטשי תודעה ברמה הכי גבוהה. היא ידעה לאן אני הולך, הרי אני שריונר במלחמה שבה מתים טנקיסטים בקצב מפחיד. ציפיתי שתתייפח, שתפציר בי לא ללכת, שתגן עלי כדי שלפחות אצא גבר, אבל היא רק לחשה "לך ותעשה את מה שצריך" ושלחה אותי אל גורלי. היא בטח בכתה אחרי שהלכתי.

הדרך צפונה הייתה הסוריאליסטית, המדכאת, המפחידה והמצחיקה בחיי. ככל שהתמעטו הרכבים בכבישים והתרבו פטריות העשן בצידי הדרכים (והרכבים הצבאיים על הדרכים עצמן), האווירה הפכה ליותר ויותר משועשעת. הרי אם תחשוב על כך שאתה מתנדב לעשות את הדבר הכי לא נורמלי - להתקרב אל המוות בשעה שכולם בורחים ממנו - כנראה שתברח גם אתה.

לא רק פחות רכבים פרטיים, אזרחים ובתי עסק פתוחים היו בדרך צפונה, אלא גם הרבה פחות נשים. היו מדריכות בשטחי הכינוס וניתן היה לראות כמה קצינות בעלייה על המובילים, אבל כשהגענו לגבול היינו כולנו גברים מפוחדים. מתוך 155 הרוגי מלחמת לבנון השנייה, רק תשע הן נשים - טיפה פחות מ-6%, כמעט טעות סטטיסטית. חיילת אחת בלבד מתוך 122 חללי צה"ל הגברים, שנשלחו על ידי גברים להיהרג מידי גברים אחרים.

אף אחד לא רוצה שייהרגו יותר נשים בצה"ל, ושוויון מהסוג הזה ממש לא מעניין אותי, אבל אולי כדאי לחשוב על הפער הזה כשזורקים לאוויר מילים כמו פריבילגי, בעל כח ושולט. אף אחד מההרוגים לא שלט בגורלו ולא החזיק בכח. הפריבילגיה שלי הייתה לראות טנקים יוצאים מלבנון - נראים כמו פאזל של אלף חלקים שעיוור הרכיב אותם לכדי מוצר אבסטרקטי - ואז לעלות על הטנק שלי בעצמי, ולצחוק כל הדרך אל העתיד האולטימטיבי של הגבר.

בתי הקברות הצבאיים
בתי הקברות הצבאיים מלאים ב"גברים פירבילגיים"צילום: מוטי מילרוד

כששאלו "מי לא רוצה לצאת לקרב", כל מה שרציתי זה לצעוד קדימה, אבל פחדתי לשאת בתוצאות של אי גבריותי. כך גם כל חבריי, חוץ מאחד שצעד קדימה וקיבל מאיתנו את מלוא ההערצה והזלזול שמבט אחד יכול לייצר. בזמן תפילת המלחמה, בין צעקות הקרב המשולהבות, כבר הבטנו בעיניים אחד של השני וניסינו לחשב מי ימות, מי יפצע קשה ומי יאבד רגל או איבר חיוני אחר. אבל עלינו על הטנקים, ברור - זה הרי מה שתוכנתנו לעשות במשך אלפי שנים.

המלחמה היא הדרך האולטימטיבית של החברה לומר לגבר את דעתה עליו. כל אחד יכול לשקר לעצמו ולספר שהוא נגד מלחמות, כל אחת יכולה להגיד שהיא לא תומכת במדיניות הממשלה, אבל הגברים המתים ממלאים את דפי ההיסטוריה והופכים את החיים לאפשריים. והחיים נמשכים.

שוו בנפשכם כיצד החברה הישראלית הייתה מתמודדת עם 146 הרוגות במלחמה, תארו לעצמכם איך הייתה נראית ישראל אם הייתה סופרת 22 אלף ממיטב בנותיה שנהרגו בחזיתות השונות. סביר להניח שהשלום כבר היה משכים להגיע, מאחר וזהו מחיר שהדעת אינה סובלת.

חשוב לזכור - המוות המגדרי לא נעצר רק בגבולות ישראל. בכל רחבי העולם נשלחים גברים למות כדי להגן על אחרים. יהיה מי שיאמר שזהו תפקידם - ולא יטעה בהרבה. גם הסרבנים הגדולים ביותר והפציפיסטיות המנומקות בעולם ישלחו את בניהם בעת הצורך כדי להגן על עצמם. מוטב יהיה אם יבכו עליו כשהוא עוד שם, יראו לו שהמחיר של חייו יקר ערך לא רק אחרי שאיבד אותם.

בפעם הבאה שאתם שולחים את בנכם למות במלחמה ולשתוק, תשאלו את עצמכם שאלה אחת - האם אתם מוכנים לשלוח גם את בתכם למות ולשתוק? אם התשובה היא "לא", מדוע אם כן אתם מוכנים לקבל מוות גברי בכזאת קלות? האם בגלל שיש גברים שמנהלים את העולם, הדם של מאות מיליוני הגברים האחרים הוא זול יותר? כל גבר הוא יצחק הנישא אל עקידתו, אך הוא צריך את עזרתכם ובעיקר את עזרתכן כדי להתנגד למאכלת רבת הדורות.

אבל לא רק עם אימי ועמי הייתי רוצה לסגור חשבון, אלא גם עם עצמי. יידע כל גבר חזק, שולט, פריבילגי ומלך העולם, שכל המשחק כולו משוחק על הגב שלו. אנחנו הקורבנות, אנחנו הפראיירים, אנחנו מפסידים בזמן שאחרים מכתירים את עצמם כמנצחים. אם נבין את זה, נתקרב עוד צעד לניפוץ הסטטוס קוו שאנחנו נפגעיו הגדולים ביותר.

איתן לשם | |גבר, לא חצי בן אדם

אבא שמפחד להרוס לבתו את החיים, אסיר בכלא הגבריות שמחפש נתיב מילוט, ילד שמסתובב בכל פעם שאומרים "מראדונה" ומתאכזב לגלות שלא התכוונו אליו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ