התשלום בדייטים הוא רק תחנה ראשונה בחרדה הכלכלית המשתקת של הגבר

הזמנים המשתנים והמשמחים מקטינים את הפער בין שכרן של נשים לגברים, אך המוסכמות החברתיות עדיין דורשות מהגבר יותר. הרבה יותר. זה מתחיל בתחושת ניצול ונמשך עם לחץ, חרדה ודימוי עצמי נמוך. האם נשים ירימו את החשבון ויצילו את הגבר הטובע?

איתן לשם
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
כסף מודפס
כסף הופך להיות כלי הביטוי היחיד עבורו, כך שאין זה מפתיע שהוא מקור החרדה שלוקרדיט: Andrew Harrer / Bloomberg
איתן לשם

חידה – שני אנשים בוגרים נפגשים לדייט בבר. הוא ניסה להצחיק, היא ניסתה לעניין, ושניהם נהנו פחות או יותר במידה שווה. מי ישלם את החשבון? הקושיה הזו כבר מזמן הפכה למאבק פמיניסטי מחד, ומאידך לבומרנג בעבור גברים שהעזו לאפשר את הושטת היד הנשית אל עבר הארנק ומואשמים כ"קמצנים". אלא שבתוך השאלה החבוטה הזו מסתתר תסכול מגדרי, מתח מתמשך על פני שנים והמבוא לאי השוויון ההרסני. 

בסקר שנערך על ידי אתר ההיכרויות okcupid שהקיף 54 אלף נשאלים, נמצא שרק 32% מהנשים ו-15% מהגברים יבקשו לפצל את החשבון בסוף הדייט. 60% מהגברים יעדיפו לשלם את החשבון כולו, לעומת פחות מאחוז בודד מהנשים שיעשו זאת. מחקר שנערך ב-2015 על ידי שלושה חוקרים אמריקאים מצא שמתוך המבקשות להשתתף בתשלום, 39% מייחלות לכך שבקשתן תידחה ו-44% מכלל הנשים שנסקרו הרגישו לא נוח כשהתבקשו להשתתף בתשלום.

אם כך, הגבר, ללא קשר למצבו הסוציו-אקונומי, נדרש כהבניה חברתית חזקה (76% מהגברים יחושו חוסר נעימות לקבל כסף מאישה) לכמת את גבריותו בכסף. אם היה מדובר בשאלת דייטים שחולפת ככל שמעמיק הקשר, נושא התשלום בבילויים הזוגיים הראשונים יכול היה להסתכם כקוריוז מגדרי ותו לא. אבל המספרים ממשיכים להדהד כל הדרך אל מערכת היחסים ארוכת הטווח.

84% מהגברים ו-58% מהנשים חושבים שגברים מוציאים יותר כסף על בילוי זוגי במערכות יחסים בנות למעלה מחצי שנה. המשך האפליה הכלכלית מיתרגם ללחץ כלכלי חזק וממושך. סקר מ-2016 מצא ש-31% מהגברים מרגישים שהאחריות הכלכלית מוטלת עליהם יותר מאשר על נשותיהם, לעומת 14% בלבד מהנשים שחשות באופן דומה. אותם 31% מהגברים מרגישים כי עליהם לתפקד כמפרנס העיקרי בבית, לעומת 19% בלבד מהנשים. הלחץ הזה הופך לחרדה מפני אובדן עבודה כשרבע מהנשאלים הודו כי פיטורים יגרמו להם להרגיש "פחות גברים".

כאן מגיע הנתון שמספר את עומק המצוקה. 57% מהנשים הודו כי הן חשות חרדה ממצבן הכלכלי לעומת 47% בלבד מהגברים. האם גברים פחות מודאגים ממצבם? סביר יותר להניח כי גם כאן הפער טמון בדיווח הגברי על מצוקה ולא במצוקה. "הכל בסדר" כלפי חוץ ו"אני לא ישן בלילה כי אני חולם שלא אצליח לפרנס את משפחתי" כלפי פנים. בשיחה אישית שערכתי עם בכיר בהיי טק, שמרוויח סכום שעבורי נשמע לא פחות ממפלצתי, הוא הודה כי הוא בוחן פינות רחוב נסתרות כאופציה לשינה עבורו אם ייהפך להומלס. כן כן, עשיר ורע לו. אשתו, אגב, לא חושבת בכלל על מצבם ואף התפטרה לאחרונה מעבודתה כדי "להשקיע זמן בעצמה".

אי השוויון הכלכלי הוא ליבו של הפער המגדרי, שמצד אחד מעניק לגברים תחושת כוח כוזבת ומצדי שני מותיר את הנשים עם תחושת נחיתות. ההבנה הזו הובילה את ארגוני הנשים להיאבק על שכר שווה, מאבק שנושא פירות מסוימים, עם צמצום פערים לכדי 14% בלבד, על פי הסקר האחרון של pewresearch. הפער קיים, אך הוא מצטמצם בהדרגה ובעקביות. צמצום הפער לא מוביל להפחתת הדרישות החברתיות-מגדריות מהגבר, או בקיצור – הוא עדיין צריך לשלם על הבילויים.

כשהעולם הכלכלי על כתפיו, הדרישה החברתית (והנשית) ממנו אינה מתפשרת ודורשת תשלום במזומן, אין פלא איפוא שהכסף הופך להיות נדבך מרכזי בתפישת העצמי של הגבר. לכן הוא נמצא במלכוד 22, פלוס מע"מ. הוא לא יכול להפסיק לשלם בנדיבות, מחשש מפני התגובה החברתית. הוא לא יכול גם לדרוש תשלום שווה, מפחד תיוגו ככיליי – הנוראית שבבושות לגבר, שכן עליו להיות עשיר ונדיב. הוא אפילו לא יכול להודות בכך שהמצב הכלכלי משפיע עליו לרעה, עדות לנטייה הטבעית שלו לפנות פחות לעזרה.

כך מסתובב לו אדם בתחושת ניצול מתמשכת, מרגיש שאין איש בעולם שחולק איתו את הנטל – זאת למרות דרישות רבות וחוזרות, הנענות ברובן, שהוא עצמו יחלוק את הנטל באיזורים "נשיים". אי השוויון ממשיך כל הדרך להסכמי גירושים מוטים כלכלית, לגיל פרישה גבוה יותר ולנטייה לטיפוח עצמי מופחת בקרב גברים. צמצומו של הגבר לארנקו ותו לו מבטל את שאר איזורי הנפש, מותיר אותו כיצור חד ממדי שנועד לספק קבלות. זה נהדר לשיטה הקפיטליסטית שמרוויחה מיליארדי עבדים מרצון, אבל זה רע לגברים ולנשים שרוצים לחיות טוב יותר.

השינוי לא יכול להגיע מהגברים. הם נעוצים חזק מדי בלוח השחמט של החברה, מתפקדים כפיונים עם מזומנים. השינוי צריך להגיע מכן, הנשים, היחידות שיכולות לסמן לגבר שכוחו לא טמון בכספו. זה לא אומר שתצטרכו לשלם על כל הדייטים, אפילו לא על רובם, אבל הושטת יד סמלית לארנק יכולה לחולל מהפכה בנפשו של גבר. וגם אם לא תמשיכו לדייט שני, הוא לפחות יידע שעליו למצוא חלקי אישיות שאינם תחומים בכרטיס אשראי ואת תקבלי שליטה על האמצעים (ועמה לצערנו גם את החרדה הנלווית לכך). זו הדרך להשכין סדר כלכלי חדש. 

איתן לשם | |גבר, לא חצי בן אדם

אבא שמפחד להרוס לבתו את החיים, אסיר בכלא הגבריות שמחפש נתיב מילוט, ילד שמסתובב בכל פעם שאומרים "מראדונה" ומתאכזב לגלות שלא התכוונו אליו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ