הגאולה ההורית מצויה באבא שממתין מחוץ לחוג של בתו

לקחת לחוג, להחזיר מחברה ובעיקר להמתין - אימהות עדיין מבצעות את רוב המטלות הדורשות שהייה ואבות בעיקר חשים כלפיהן אימה. אבל חוסר המעש הכפוי הזה משתלם לכולם וטומן בחובו מפתח ליחסי אבות וילדיהם

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בנות בחוג בלט
האירוע המשמעותי מתרחש בכלל מחוץ לדלת החוגקרדיט: JoHo / Shutterstock
איתן לשם

בשבוע שעבר התגלגלתי למקום מוזר, שנראה כי כף רגל אבהית לא דרכה בו מעולם – חוג ריקוד לילדים. לא תיכננתי ללוות את בתי לחוג, הבהרתי לה שבלו"ז שלנו כתובים דברים אחרים לחלוטין ובעזרת הרמת מסך עשן של הפצצת רשימת מטלות שעלינו להספיק היום, אפילו השגתי את הסכמתה. ואז פתאום החלטתי בשבריר של רגע שבמקום להציל את אחר הצהריים שלי מהמתנה נצחית, אאתגר את עצמי. אז אמרתי לה "את יודעת מה, יאללה, מחולצ'יק איט איז". 

מעבר לרינה המתפרצת של הזאטוטה, שהבינה שהחוג הזה קורה, הדבר השני שאירע הייתה ההבנה – שלא לומר תבהלה – שאחזה בי על כך שבעתידי הקרוב נמצאות כעת 45 דקות של המתנה. לא לטובת ארגון הבית, לא בכדי להתאחד עם נותן שירות, לא עבור משהו שיקרה ואפילו לא כי משהו קרה. סתם ככה, להמתין בלי שום תכלית לבת שלי. בזמן שביצעתי את הדבר הקשה ביותר לגבר, והמתנתי ללא מעש, בחנתי את הנפשות הממתינות. רוב נשי מובהק. תקופת ההמתנה הפכה לשאלה – האם כל הזמן הזה, שלרוב אימהות משקיעות אותו, בחוגים, במפגשים עם חברים, בהסעות ושאר המתנות, האם שם קבור הכלב של היחסים היותר טוטאליים של ילדים עם אמם?

מיד נזרקתי לכל אותם חוגים, תחרויות, ושלל פעילויות שעשיתי בילדותי והצריכו הורה בהמתנה, תמיד זו הייתה אמא שלי. גם כשאבא כן ליווה אותי, העניין היה מלווה בתחושה לא טבעית ומיוחדת, במובן המלחיץ של המילה. כתוצאה מהנסיעות והחוויות המשותפות, הקשר בינינו גם הפך קרוב יותר, כשהרגשתי שמדובר בהורה שיותר איכפת לו ממני. או לפחות בזה שתמיד נמצא שם עבורי. גלן גהאר, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת ניו יורק, מציין את הזמן הרב יותר שאימהות מבלות עם הילדים כאחד מחמש הסיבות שהופכות אותן לבכירות יותר בעיני הילדים.

גהאר מצטט מחקר מ-2017, שמצא כי הורים מבלים עם ילדיהם כפול זמן מכפי שעשו לפני 50 שנים (אבות מבלים כבר פי שלושה בממוצע), אלא שבכל המדינות האימהות הן אלה שמבלות עם הילדים הרבה יותר זמן מאשר האבות. בארה"ב, אימהות מכלות 14 שעות בממוצע בכל שבוע בדאגה ישירה לילדים, לעומת 10 השעות ב-1965. נכון שגברים מציגים עלייה אפילו יותר נחשונית עם שמונה שעות שבועיות עם הילדים כיום לעומת 2.5 שעות בלבד ב-1965, אך עדיין פחות מאמא. גם בחלוקה לקבוצות גיל, שלוקחת בחשבון רק זמן נטו מול הילד, הפערים המגדריים הם עצומים. ב-2018 אימהות לילדים מתחת לגיל שש בילו 2.82 שעות "נטו" ביום עם הילדים, לעומת 1.30 שעות בלבד מצד האבות.

בתוך המספרים הללו טמון פער נוסף, שמשקף יותר מכל את המלכוד הגברי. המחקר מצא שנשים מבלות בממוצע 57 שעות בשבוע בעבודה, במטלות הבית ובטיפול בילדים, לעומת גברים שמבלים 61 שעות בממוצע בעבודה, במטלות הבית ועם הילדים. ב-50 השנים שחלפו בין הסקרים, גברים "איבדו" שלוש שעות עבודה, אך הוסיפו 11.5 שעות תעסוקה בבית ועם הילדים (סה"כ שמונה שעות נוספות של השקעה, לעומת שש שעות בלבד שנוספו לנשים). אם כן, הגברים נדרשים להשקיע יותר זמן בעבודה, יותר זמן במטלות הבית השונות ויותר זמן עם הילדים, שעל אף התוספת עדיין נמוך משמעותית מהזמן שאימהות מבלות במחיצת הילדים. אנחנו כל הזמן שומעים שזה קשה לאמא לשלב את כל מטלות החיים, אבל מה לגבי האבות?

הדוד

הגבר נדרש להיות "סופר אבא" ולג'נגל בין החרדות הקיומיות כנושא עול הפרנסה העיקרי (גם אם שני בני הזוג מפרנסים, עדיין החרדה תרבוץ על נפשו של הגבר) לבין מטלות הבית וטיפול בילדים. ובכל זאת, נדמה שהוא עדיין לא נכנס לתחום המאיים של ההמתנה. שם מתגשמים כל הסיוטים של הגבר – לכוד במסדרון, מוקף בזרים, תלוי באחרים, ממתין.

בזמן שהמתנתי לבתי המחוללת, גיליתי את איכויות החיכיון לילדה. לפתע, בתוך יום כאוטי ומדויק עד לרמת ה"רבע לארבע אני לא מאמין, חייב לאוץ אל הגן, פנו את הדרך!", נכפתה עלי ישיבה חסרת מעש. בתוכה ניתן למצוא מבוגרים אחרים, לרוב נשים, שנמצאים בדיוק באותו המצב ופיתוח שיחה מחכימה היא עניין של שניות. רוב ההורים גם לא התכנסו לטלפון שלהם, אלא שוחחו עם ממתין אחר או שניצלו את הזמן לבהייה מבורכת בחלל. עוד משימה נחוצה לכל גבר.

ככל שהזמן עבר, הגבריות הרוצה לפעול תמיד פינתה את מקומה לשקט נפשי מוחלט. כמו בלת"ם, שרוצח את היום אך מאלץ אותך לשהות בהווה, לפתע הבנתי שאני נמצא בתוך לימבו חוץ לו"זי שאין לי דבר לעשות כדי לזרזו. דבר, פרט להמתין לסיומו. 

ואז נפתחה הדלת ומתוך חדר הריקוד פרצו להן הברישניקוביות הקטנות מעוטרות בבגדי גוף ורודים. לא היה שם ולו בן אחד, מופע מעורר תהיות על מגדר תחביבי. השמחה שנצצה בעיניה של בתי כשהיא זינקה עלי לחיבוק, הייתה שנייה רק לתחושת הגאווה העצמית שלי. עשיתי משהו עבור בתי, ללא שום תועלת מוצהרת בעבורי. בדרך הביתה היא סיפרה לי שהיה לה כיף. הרגשתי את הביטחון שלה בי, אותה תחושה שפיעמה בי בתור ילד כלפי אימי. נראה לי שאקח אותה לחוג גם בשבוע הבא.

איתן לשם | |גבר, לא חצי בן אדם

אבא שמפחד להרוס לבתו את החיים, אסיר בכלא הגבריות שמחפש נתיב מילוט, ילד שמסתובב בכל פעם שאומרים "מראדונה" ומתאכזב לגלות שלא התכוונו אליו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ