"דאדי, למה אנחנו לא חוגגים כריסטמס?"

למה שנחגוג כריסטמס? "כי זה חג מגניב וכל החברות שלי חוגגות אותו". פעם כולם היו כופרים ואני היחיד שנאלץ ללכת לבית הכנסת, היום בדיוק ההיפך

אלירן ארזי
אלירן ארזי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חנוכה קריקטורה
אני אוהב לחגוג, אני מאוד אוהב לחגוג. אני פשוט לא אוהב שאומרים לי מתי ואיךצילום: איור: ערן וולקובסקי
אלירן ארזי
אלירן ארזי

"דאדי?"

מה?

"למה אנחנו לא חוגגים כריסטמס?" בום, ככה פתאום בארוחת ערב.

למה, את רוצה שנחגוג כריסטמס?

"כן, זה חג מגניב. כל החברות של חוגגות כריסטמס"

מה הכוונה חוגגות?

"אתה יודע, מקשטים את העץ וזה, ושמים אותו ליד החלון, ומקבלים מתנות"

אה, מקבלים מתנות. מעניין. אז זה מה שאת רוצה לעשות? \

"כן. אפשר?"

תראי, אם את רוצה לשים עץ בחלון, בכיף. זה בדיוק יוצא השנה על חנוכה אגב, אז נציב את העץ ליד החנוכייה, טוב?

"אז חנוכה אנחנו כן חוגגים?"

חוגגים? לא יודע לגבי חוגגים, את יודעת שבעיקרון כל המסורת הזאת והסמלים והטקסים פחות מדברים אלי.

"למה?"

למה מה?

"למה אתה לא אוהב לחגוג?"

אני אוהב לחגוג, אני מאוד אוהב לחגוג. אני פשוט לא אוהב שאומרים לי מתי ואיך. זוכרת שהלכנו במרכז ופגשנו את האיש הדתי הזה, שנתן לך את המקל ונענעת אותו?

"כן, אני זוכרת. תזכיר לי מה זה היה?"

זה נקרא לולב. הדתיים מאמינים שצריך לנענע את הלולב כמה פעמים קדימה ואחורה בחג הסוכות.

"נו?"

מה נו?

"אז למה אתה לא רצית לנענע? זה היה דווקא כייף ומצחיק".

סבבה, אם זה כיף לך, אז תמשיכי לנענע מותק שלי.

"ולמה אתה מדליק נרות בחנוכה, אם אתה לא מנענע לולב?"

הממ, שאלה טובה. אני חושב שזה נחמד לי שכולנו עומדים מסביב לשולחן ועושים משהו ביחד כמשפחה. לא באדיקות כמובן. לפעמים יוצא ולפעמים לא. אני אוהב את הביחד הזה שהחגים מעניקים לנו, אבל אני לא אוהב את הכורח, את החובה, את זה שיש רק דרך אחת לחגוג, ואם אתה לא מתיישר לפי הדרך האחת הזאת, אז משהו אצלך לא בסדר. זה מה שאנשים מתכוונים כשהם אומרים "כפייה דתית".

אני זוכר שכשהייתי ילד שנאתי לצום ביום כיפור. הייתי מסתכל על חברים שלי, שכולם אכלו וראו טלוויזיה ונסעו באופנים, ואילו אני נאלצתי ללכת לבית כנסת. היום המצב הפוך ושוב אני במיעוט, אני לא צם ואני רואה טלוויזיה, אבל כולם סביבי צמים והולכים לבית כנסת. בחנוכה הפייסבוק מלא בתמונות של כולם עם המשפחה, בהן הילדים מדליקים נרות. וככה במשך שמונה ימים תמונות על גבי תמונות של חנוכות וסופגניות ולביבות. והכותרות אומרות "חג שמח, חברים שלי, אהבה ושלום". ואז נגמר החג ואנשים חוזרים לריב ולקלל ולשנוא את החריג, את האחר. את מי שלא יהודי, את מי שמעז להגיד אחרת. אני גם לא אוהב את ההבדלים בין החגים לבין ימי חול. זה נראה לי מוזר ומאולץ. אז פתאום להניח חנוכייה עם נרות ליד החלון לזכר סיפור שמישהו סיפר למישהו פעם, על יוונים ומכבים ושאר ירקות?

"ירקות?"

לא חשוב, זה סתם ביטוי. אבל כן. אם זה מה שאת רוצה אז נקנה עץ קטן וחנוכייה גדולה, או להיפך, ונעמיד על יד החלון. סבבה?

"טנקס, דאדי".

בכייף. אגב, את יודעת שסבבה זו מילה בערבית?.

"מה, אתה מדבר ערבית דאדי?"

לא ממש מדבר, אבל אני יודע כמה מילים.

"אז לא הבנתי, אנחנו יהודים, כן? אז מה פתאום ערבית עכשיו?"

תראי, היהודים המחמירים אומרים שאנחנו יהודים, כן. אבל אני לא יודע. מה זה משנה יהודי-ערבי-נוצרי. כולנו אותו הדבר לא?

"מה הכוונה אותו הדבר? אתה באמת מאמין בזה?"

אני לא מאמין בזה, אני יודע את זה. כולנו אנשים. כולנו עשויים מאטומים קטנים ובלתי נראים. כולנו נושמים חמצן ופולטים פחמן, כולנו הולכים לשירותים וכולנו צריכים לאכול ולשתות כדי להתקיים. פשוט לפני הרבה שנים אנשים שגרו על כדור הארץ המציאו שפה, ובשפה הזו היו מילים, וכמה מהמילים האלה הם יהודי, ערבי ונוצרי. מעבר לזה, בעיני אין לזה משמעות. מילים. בסוף לכשנמות תמות גם המילה איתנו. היא לא ממשית, היא לא קיימת מעבר לתודעה שלנו. אנחנו בסך הכל אורגניזמים שחיים יחד על כדור הארץ. אם מסתכלים עלינו מבעד לעדשה, אי אפשר להבחין מי יהודי ומי ערבי. לצורך העניין אני יכול להיות ערבי. הרי אבא שלי נולד במדינה ערבית, הוא דיבר עם אבא שלו ערבית, הוא אכל את האוכל הערבי של אמא שלו. השכנים שלו היו ערבים. אז אני ערבי או יהודי?

שתיקה

שתיקה

שתיקה

"אני לא מבינה"

גם אני לא ממש מבין. זה האבסורד בדתות, שהן פרי המצאת האדם. הן לא קיימות באמת בעולם.

"אז מה באמת קיים בעולם?"

את קיימת, ואני קיים. והמשפחות שלנו, והשכנים שלנו. והחתולים שלנו. והאוכל שאנחנו אוכלים. אני לא מרגיש דת, אני לא רואה אותה, אני לא מריח אותה. מניין לי שהיא קיימת?

"אבל דאדי, סבא אמר לי פעם שהוא מרגיש יהודי, סימן שהוא כן מרגיש את זה".

סבבה, אחלה, אז לסבא זה עובד העניין הזה של הדת. זה נותן לו כוח, משמעות, סיבה לקום בבוקר.

"ולך, דאדי, מה נותן לך משמעות?"

כלום, יפה שלי, כלום. ומצד שני, בדיוק זה. חוסר המשמעות של העולם, המקריות שבו – זה מה שנותן לי משמעות. זה כל היופי. אני באמת רואה אותו, את היופי. בכל דבר שקיים, שממשי. אבל אני גם לוקח בחשבון שאני טועה, שאולי אולי יש איזו השגחה עליונה, שאולי אנחנו חלק ממשחק מחשב של צורות חיים אחרות ומשוכללות מאיתנו, ואולי עוד מעט הן ימשכו את השטיח שעליו אנחנו יושבים ומשחקים וכולנו שוב נתפזר לכל עבר, כל היהודים והערבים והחנוכיות ועצי האשוח, כולנו  נחזור להיות אפר ואבק. לכן הכי חשוב לתת לכל אחד לחיות איך שהוא רואה לנכון, איש באמונתו יחייה.

"אפשר עוד פסטה?"

אלירן ארזי

אלירן ארזי | |בשם האב

מגדל שלושה ילדים, שני חתולים ובעל. מאמין שהחינוך האפקטיבי ביותר הוא דוגמה אישית. אוהב אבוקדו, קפה שחור וחומוס. לא יכול בלי סירים על הגז כל הזמן. ישראלי בנשמה, אבל חי בארה"ב, אבא במשרה מלאה אבל לפעמים גם אמא. מאמין באבולוציה ובעובדה שרק במקרה אנחנו פה, עוד מעט נלך ולכן צריך להרבות טוב בעולם.

ליצירת קשר, מוזמנים לשלוח מייל: eliranarazi@gmail.com

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ