אני הפסקתי לעשות דברים "בשביל הילדים"

אני לא לוקח את הילדים לדיסנילנד, או למוזיאוני ילדים למיניהם, או לפסטיגל. אני לא עושה דברים "כי זה טוב לילדים". הם מוזמנים לבכות על זה אצל הפסיכולוגית שלהם בעוד עשרים שנה, אני את החלק שלי סיימתי

אלירן ארזי
אלירן ארזי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דיסניוורלד
למצולמים אין קשר לכתבה. אני לא רוצה שהילדים שלי יצפו בי עושה משהו שאני שונא רק בשבילםקרדיט: BLOOMBERG NEWS
אלירן ארזי
אלירן ארזי

אחד הדברים שמעוררים בי דחייה הוא המשפט "אבל זה טוב בשביל הילדים". אסביר: דבר ראשון, המילה הראשונה, "אבל". היא מבטלת את הכוונה של המשפט שבא לפניה. למשל: "אנחנו שונאים לנסוע לדיסנילנד, אבל עושים את זה בשביל הילדים". מה שהמילה "אבל" בתחילת המשפט השני אומרת הוא שלא משנה מה הרגשתינו לגבי הפעולה, ההרגשה הזאת מתבטלת "בשביל הילדים". ההרגשה שלנו לא כזו חשובה לעומת הרגשתם של הילדים. אנחנו לא מספיק חשובים בעיני עצמינו עד כדי ביטול הרצונות או הרגשות שלנו, אבל כשזה מגיע לרצון או לרגש השמחה הנשגב והנעלה במיוחד של ילדינו אז זה גם הגיוני. 

נו, אז מה הבעיה עם זה, אתם שואלים, על מה כל הקשקוש המיותר הזה? קח כבר את הילדים האומללים שלך לדיסנילנד והפסק לבלבל לנו את המוח. אז זהו – שלא. לא רוצה לקחת את הילדים האומללים שלי לדיסנילנד. בשבילם אני לא רוצה, אפילו לא בשבילי. אני לא רוצה שהם יצפו בי עושה משהו שאני שונא רק בשבילם.

הרי מה יקרה אם ניסע? הם יראו אותי מגיע ומוציא אוויר מהאף מהשנייה הראשונה, מהרגע שבו אצטרך להיפרד מהרבה מאוד כסף לחוויה המפוקפקת הזאת, ואחר כך בזמן שאני מקטר על התור הארוך, ובהמשך כשאני רוטן על החנויות המלאות בשטויות שיוצרו בסין באופן לא ידידותי לסביבה, וגם כשאני מתרגז על השיווק האגרסיבי, וכשאני נגעל מפיסות מתכת ופלסטיק מצופות בפירורי לחם וממותגות כשניצלונים בקפיטריה, וכשאני ממורמר מהאווירה הכאילו-שמחה, על חוסר האוויר נקי, על חוסר השקט בעיניים, על חוסר החיים של כולם מסביב.

אז אני אומר קבל עם ועדה: אני לא לוקח את הילדים לדיסנילנד, או למוזיאוני ילדים למיניהם, או לפסטיגל. אני לא עומד בתורים ארוכים ולא נדחף מול חלונות ראווה וכוכבי נוער "בשביל הילדים", שלי או של אחרים. מבחינתי, הם יכולים עוד עשרים שנה לבכות על זה אצל הפסיכולוגית.

רוצים לעשות דברים יחד? הכי בכיף שלי. בואו נכין סושי, נצא להליכה ארוכה בפארק או על חוף הים, נצפה בשלושת הסרטים של "בחזרה לעתיד" ברצף. אני לא עושה דברים בשביל הילדים, תודה ששאלתם. אני לא בוחר מסעדה לארוחת צהרים בשבת על פי תפריט הילדים שלהם, אני לא מפסיק להוסיף חריף לאוכל כדי שגם הילדים יאכלו (הם ממילא לא יגעו במרק הטום יאם הזה, עם או בלי חריף), אני לא נוסע לחופשה הכל כלול רק כי זה נוח עם הילדים, ובכלל – אני לא מגדיר את עצמי דרך הילדים.

משה גלעד
למצולמים אין קשר לכתבה. האם אנחנו לא מספיק חשובים בעיני עצמינו עד כדי ביטול הרצונות שלנו בפני אלה של ילדינו?צילום: משה גלעד

זהו, אני מכריז כאן ועכשיו שאני מוותר על כתר "אב השנה", אותו כתר שנשאתי עד לא מזמן בגאון. נכון, היה לי כיף לשאת אותו, אבל עכשיו הוא כבר מתחיל להכביד. מעתה קראו לי "גבר השנה". גבר השנה הוא האבא החדש. זה מה שיש לאכול היום, ילדים, ומי שלא רוצה מוזמן להתחיל לרעוב מעכשיו. אתם לא אוהבים בצל בסלט שלכם? אוי, כמה חבל. כי זה מה שיש לאכול היום.

ליבי איתכם, הורים לזאטוטים קטנים שלא ישנים בלילה, שלא אוכלים אוכל מוצקים, אני את השלב הזה בהורות שלי סיימתי. הגיע הזמן להתרווח לאחור בכורסת המלך, סליחה הגבר, ולקצור את הפירות. אני מרשה לעצמי להגיד שאכן כולם צדקו, זה באמת הופך להיות קל יותר ככל שהם גדלים. פתאום שבת שלמה עוברת בלי שמישהו צריך אותי, קורא לי, מחפש אותי. אני פה לידם קורא ספר ("חוה" של איגי דיין, ספר מרתק), או רואה סדרה ("דארק" הגרמנית בנטפליקס, וואו), אבל הם לא שמים לב.

הגדולה כבר יורדת לבד להכין לעצמה ארוחה, לא יאמן. אני מפחד לפצות פה מחשש שכל הטוב הזה יסתיים, אז אני קובר את המבט עמוק בתוך הספר, אבל מדי פעם שולח עיניים לבדוק שהיא לא שופכת על עצמה את המים הרותחים או יותר גרוע, על השיש. לא, היא לא שופכת, וואו זה מריח ממש טוב, מה היא שמה שם? אני לא מאמין, צ'ילי חריף, שכה יהיה לי טוב, אני לא מתאפק וצורח בהתלהבות: תכיני גם לי! "אוי דאדי", היא קופצת, "הבהלת אותי, ממתי אתה פה?" מאז ומתמיד אולי? מלפני שנולדת? מימי המערוֹת? 

אני מחזיר את המבט לספר אבל לא יכול להתרכז מהריח, זה שום, אני שוב לא מאמין, היא שמה גם שום טרי, מאיפה היא יודעת איפה הכותש? כבר שבוע שאני מחפש אותו. פתאום מופיעים עוד אנשים קטנים במטבח, יורדות חברות שלה מהחדר שלה למעלה, בכלל לא ידעתי שהגיעו. מגירות נטרקות, דלתות מסתובבות על ציריהן, מקרר נפתח ונסגר ורשרושי שקיות מחרידים את שלוותי.

אני עוזב את הספר ועובר לטלוויזיה, פותח בטעות על פרק של "חברים", "ווי דאדי, אני מתה על הפרק הזה, חכה אני באה". סליחה? ממתי את רואה חברים? "מזמן דאדי, אני כבר בעונה חמישית". אבל זה לא לגילך, אני ספק שואל ספק קובע. "דאדי! אני כבר בת 11, הלו?". קודם כל את עוד לא בת 11, דבר שני לכי תראי דורה, מה חברים עכשיו. מתברר שאני ליצן השנה, החברות פשוט על הרצפה מרוב צחוק מהמשפט הזה, אבל בדור של היום קשה לדעת אם הן צוחקות איתי, או מסתלבטות עלי.

אני מנסה לקלוט אם הן רואות בי אבא חתיך ומגניב או אבא מכוער ומעורר רחמים, משום מה נראה לי שזה יותר לכיוון השני. אז אני עוזב גם את הטלוויזיה ומנסה את מזלי בחדר השינה, אולי אנמנם קצת, בכל זאת יום שבת היום, אבל שם אני מגלה את הקטנה שוכבת במיטה שלי ורואה יוטיוב. למה פה? אני שואל, לכי לחדר שלך. "דאדי די, אני צריכה את המטען". מטען, היא צריכה את המטען.

עכשיו אני ממש חסר מעש, בביתי שלי אני חסר מעש. צלצול ההודעות גואל אותי מבדידותי, אולי בעלי החליט להפתיע ולחזור יום קודם מנסיעת עבודה בפריז? הו, כמה הייתי משלם כדי לנסוע עכשיו לנסיעת עבודה לפריז, או ללונדון, או לקהיר. אבל במקום זה אני מגלה שהבן שלח לי הודעה לבוא לקחת אותו עכשיו מחבר, ואז הגדולה והחברות שלה דורשות שאקח אותן לסטארבקס בדרך, ואי אפשר להשאיר את הקטנה לבד בבית, אז גם היא מצטרפת לנסיעה. ביקשתי? קיבלתי. הנה נסיעת העבודה שלי.

אלירן ארזי

אלירן ארזי | |בשם האב

מגדל שלושה ילדים, שני חתולים ובעל. מאמין שהחינוך האפקטיבי ביותר הוא דוגמה אישית. אוהב אבוקדו, קפה שחור וחומוס. לא יכול בלי סירים על הגז כל הזמן. ישראלי בנשמה, אבל חי בארה"ב, אבא במשרה מלאה אבל לפעמים גם אמא. מאמין באבולוציה ובעובדה שרק במקרה אנחנו פה, עוד מעט נלך ולכן צריך להרבות טוב בעולם.

ליצירת קשר, מוזמנים לשלוח מייל: eliranarazi@gmail.com

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ