טיק טוק ודומיו לא הורסים את הנוער, הוא כבר הרוס. זה אבוד

הבת שלי טוענת שהכל באשמתנו. שאנחנו המצאנו את הטלפונים, שאנחנו נתנו להם אותם. היא צודקת. ועדיין, מה זה הדור הזה? יצרנו מפלצת

אלירן ארזי
אלירן ארזי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קליפ פאוץ' נועה קירל
מתוך הקליפ לשיר "פאוץ'" של נועה קירל. יסלחו לי כל הפוסט מודרניסטים, אבל אין שום קשר בין זה לבין שירהצילום: ערן לוי
אלירן ארזי
אלירן ארזי

בואו נדבר על טיק טוק. הרי כבר ידוע לכל שבעוד שאנחנו הזקנים משתמשים בטוויטר, אינסטגרם וגם בענתיקה שנקראת פייסבוק, הדור החדש והמושמץ חי חיים וירטואליים ומלאי סיפוק באפליקציה העונה לשם טיק טוק. ובכן, מה זה טיק טוק? זוהי סוגה של רשת חברתית המאפשרת לצפות ולשתף סרטונים שלך או של אחרים עושים את אותן התנועות לאותם השירים שוב ושוב ושוב.

כולם מדברים על זה, ועל כמה שזה הורס את הנוער, ועל כמה שזה מסוכן ונתון למניפולציות מיניות וכו', אבל אני מעדיף לגבש דעה משלי, ולכן השבוע קראתי למתבגרת הפרטית שלי לשיחה. היא ירדה אלי מחדרה תוך כדי הנפת ידיים למעלה והצידה בתנועות מכניות, שנראה היה שהתאמנה עליהן רבות. מה זה? שאלתי. מה הן התנועות האלה?

"אה, זה מטיק טוק, בוא תראה". אני לא מעוניין, תודה. "לא, לא, תראה זה ממש מגניב". טוב אז תביאי את הטלפון בבקשה. בתנועה סיבובית היא הגישה לי את הטלפון, שסרב להיפתח מול פני. תפתחי בבקשה. "טוב דאדי, אבל אל תסתכל על הסיסמה". נראה לך? מיד תפתחי. "טוב בסדר, למה אתה כועס דאדי?". באמת למה? מפה לשם נפתחה האפליקציה והתחלתי להתעמק ולצלול לתוך עולם הטיק טוק. מה אגיד לכם? אכן מראות קשים לעיניי הקשישות.

זה לא הורס את הנוער, הנוער כבר הרוס. אין לו תקנה. מצד אחד, זה חמוד, עשרות נערות שמתלבשות אותו הדבר והשיער שלהן אותו הדבר רוקדות בדיוק אותו הדבר לצלילי אותו השיר. ואוו. מרתק. מצד שני, למה ציפינו? שיקיימו דיון מקוון וערני על "תורת המידות" של שפינוזה? כפי שהמתבגרת שלי בעצמה ניסחה זאת בבהירות: "הכל באשמתכם, דאדי. אתם נתתם לנו את הטלפונים. אתם המצאתם אותם. מה יש לנו לעשות?" באיזשהו מקום היא צודקת. ועדיין, מה זה הדור הזה? יצרנו מפלצת.

אפליקציית טיק טוק
אפליקציית טיק טוק. מראות קשים לעיניי הקשישותצילום: DANISH SIDDIQUI/רויטרס

ואל תנופפו לי עכשיו בילדה השבדית הזו, גרטה גרבו או איך שקוראים לה. בואו נגיד שהבת שלי וחברותיה רחוקות ממנה שנות אור. נכון, יש להן מודעות מגיל צעיר וזה דור מבריק בצורה פנומנאלית כשהם רוצים. למשל, כשהילדים שלי החליטו שהם לא משתמשים יותר בקשיות פלסטיק כדי להציל את צבי הים, וכמובן מכריזים על זה בכל הזמנות ומוסיפים גם את ההאשטאג המתאים, הרי אי אפשר בלי האשטאג. אבל רוב הזמן הם פשוט לא מעוניינים להשתמש במוּדעות הזו, זה מטורף.

בשבוע שעבר הוזמנתי לאירוע של חברים, היה שולחן לבנים ושולחן לבנות. כל כך רציתי שהילדים ישתוללו קצת ואכעס עליהם שהם לא נותנים לי לאכול. במקום זה מה שקרה הוא שהבנים, ללא יוצא מן הכלל, ישבו כשעיניהם מול הטלפון. כל נער צעיר אחז במכשיר בדיוק באותו האופן כמו הנער שלצדו, ואצבעותיהם נעו קדימה ואחורה בתנועות מכניות מתואמות. מדי רבע שעה אחד מהם פלט הברה גרונית, מה שגרם לזה שלידו לגחך. ככה במשך שעתיים על השעון, לא מגזים.

והבנות? הן העמידו כל אחת את המכשיר שלה כשהוא נשען על כוס או צלחת הפוכה, התרחקו קצת אחורה והחלו לעשות שלל פרצופים, תנועות וקולות, שלא היו מביישים את לייזה מינלי. מידי פעם אחת נכנסה לשטח המסך של השנייה, ואז חזרה לעשות תנועות רק מול המסך שלה. היה מדהים. כשהגיע האוכל הכרחנו אותן להניח את הטלפון בצד, ופתאום חזרה כל אחת למאפייניה הייחודיים: האחת ביישנית, השנייה קולנית, והשלישית פשוט רעבה. מול המסך כולן אותו הדבר, כמו פס יצור. בלעדיו מתגלים ההבדלים.

זה דור שנע מקיצוניות אחת לשנייה כדי ליצור תגובה. אין דברים מתונים או עדינים. יש חרדה אמיתית, שמתבטאת במסרים מנוגדים: תהיה כמו כולם, אבל אתה חייב להיות מיוחד כדי שישימו לב אליך. מצד אחד יש להם את בילי אייליש, שהיא דוגמה לדמות ציבורית שהחליטה למרוד במוסכמות המקובלות ובמודל הנשי המיני - היא מתלבשת עם בגדים הרבה מעל למידותיה הצנומות ומסתירה כל קימור בגופה, ושיערה צבוע בירוק זרחני. מצד שני מה? יש את נועה קירל. נו באמת, במקרה יצא לי לראות אותה מופיעה בטלוויזיה עם איזה שיר על פאוץ', זה היה נורא ואיום. אין דרך אחרת לתאר את זה. יסלחו לי כל הפוסט מודרניסטים, אבל אין שום קשר בין זה לבין שירה. בין זה לבין אומנות.

בילי אייליש
בילי אייליש. דוגמה לדמות ציבורית שהחליטה למרוד במוסכמות המקובלות ובמודל הנשי המיניצילום: Jack Plunkett / Invision / AP

אני יודע, אני זקן טרחן, מריר ולא עדכני, אבל אני רואה בתופעה שהיא מייצגת זילות של ערכים ושל אמנות. אני מתגעגע לשירים עם מילים ומנגינה. אני מתגעגע לזמרת עומדת בשמלה לבנה פשוטה ושרה עם מיקרופון: "ולמדתי שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף, וריח ילדות ריח דבק ואורן הוא ניחוח לילו של הגוף". ובסוף הקהל מוחא כפיים. אפשר לשיר על מיניות גם בצורה הזו. זה לא חייב להיות בצרחות מתלהמות של קהל באולפן ולא בתיווך שופטים עולים על השולחן ולא באמצעות מנחים שיוצאים מגדרים מול "הפאוץ' של ישראל".

לפעמים באמת יותר זה פחות. כמו שנוכחתי לגלות בהופעת המחצית בסופר-בול השנה. ישבתי על הספה וצפיתי בג'ניפר לופז מנמיכה עד אפס את המושג שיר. התביישתי בפני הבת שלי, שזו הדוגמה שהיא מקבלת להתנהגות המצופה מאישה. אבל שוב, אולי זה רק אני, הרי אצטדיון שלם עמד והריע לה, שלא לדבר על הביקורת המהללות שנכתבו עליה למחרת בעיתונים, אז באמת קטונתי, או שמא גדולתי. אולי אני פשוט מבוגר מדי בשביל להבין.

אלירן ארזי

אלירן ארזי | |בשם האב

מגדל שלושה ילדים, שני חתולים ובעל. מאמין שהחינוך האפקטיבי ביותר הוא דוגמה אישית. אוהב אבוקדו, קפה שחור וחומוס. לא יכול בלי סירים על הגז כל הזמן. ישראלי בנשמה, אבל חי בארה"ב, אבא במשרה מלאה אבל לפעמים גם אמא. מאמין באבולוציה ובעובדה שרק במקרה אנחנו פה, עוד מעט נלך ולכן צריך להרבות טוב בעולם.

ליצירת קשר, מוזמנים לשלוח מייל: eliranarazi@gmail.com

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ