למה זה גרוע להגיד לילדים "לא קרה כלום" ואיך זה קשור ל"תיקוף" - צעדים קטנים - הבלוג של ערן כ"ץ - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה זה גרוע להגיד לילדים "לא קרה כלום" ואיך זה קשור ל"תיקוף"

כשילד מתחיל לבכות, התגובה המיידית שלנו היא להגיד לו שלא קרה כלום. אבל אז אנחנו עשויים לתת לו תחושה שאנחנו לא מבינים מה הוא מרגיש. תגובה יותר הולמת מורכבת מארבעה חלקים - תיאור, בדיקה, תיקוף והרגעה. כך תעשו את זה נכון

תגובות
ילדים בגן שעשועים
תומר אפלבאום

לאחרונה ביליתי עם הבן שלי בגינת המשחקים הצמודה לגן שלו, אליה הוא אוהב ללכת עם החברים אחרי הגן. הילדים שיחקו בזמן שההורים ישבו על ספסל ועשו מה שהורים עושים בגינה בזמן שהילדים שלהם משחקים – ריכלו והסתכלו בטלפון. בשלב מסוים, קרה הדבר הזה, שהוא כמעט בלתי נמנע בסיטואציות האלה - אחד הילדים פרץ בבכי מר כשילד אחר הפיל אותו במהלך משחק תופסת. אמא שלו אמרה לו "חמוד, לא קרה כלום".

יש כמה ביטויים שקושרים לי את הבטן לכמה רגעים. "לא קרה כלום" הוא בהחלט אחד מהם. למען הסר ספק, אני בטוח שגם אני חוטא לעתים באמירה הזו. ובכל זאת, הנה הסיבות שבגללן אני חושב ש"לא קרה כלום" זו אמירה בעייתית, פלוס הצעה לדרך אחרת להתייחס לרגעים האלה שבהם הילדים שלנו במצוקה.

האדם הגדול והחכם יותר

היום יום של כולנו מורכב מעליות וירידות. כל הזמן קורים לנו דברים, חיצוניים ופנימיים, שמשפיעים על המצב הרגשי שלנו. מישהו חותך אותנו בכביש; קיבלנו מייל מדאיג; יש לנו כאב לא ברור בבטן. וגם דברים טובים, כמובן. חדשות טובות; תמונה משמחת של הילד בוואטסאפ של הגן. כל מי שמקדיש לכך תשומת לב יכול להרגיש את התנודות הרגשיות שלו נעות כמו גאות ושפל, לעתים ללא הסבר. כך זה אצלנו, ומן הסתם ככה זה אצל הילדים שלנו.

אנחנו בני האדם יצורים חברתיים, וילדים במיוחד. לכן, התפתחה אצלנו מערכת התקשרות שתפקידה לדאוג לקרבה פיזית כשאנחנו במצוקה. כשתינוק בוכה, הוא מסמן לנו שהוא זקוק לקרבה שלנו, שנדאג לצרכים שלו, פיזיים או רגשיים. ולא רק תינוקות, גם ילדים גדולים יותר רוצים להרגיש שאנחנו רואים אותם, שאכפת לנו ושאנחנו יודעים מה לעשות בכל מצב. בתור הורים, מוטל עלינו להיות האדם "הגדול יותר והחכם יותר", כפי שכינה זאת ג'ון בולבי, אבי תיאוריית ההתקשרות.

כשהתגובה המיידית שלנו היא להגיד לילד שלא קרה כלום, אנחנו עשויים לתת לו תחושה שאנחנו לא באמת רואים מה שקרה לו, או לא מבינים מה הוא מרגיש. אני לא מדבר על הכחשה של הכאב שלו, יתכן שבהחלט ראינו שהוא נפל וקיבל מכה, אבל להגיד ישר "לא קרה כלום" עשוי להעביר את המסר "הכאב שלך קטן ולא נורא חשוב, תעבור הלאה". כשאנחנו עושים את זה, אנחנו למעשה חוטאים בחוסר תיקוף.

ג'ון בולבי

תמיד לתקף לתקף לתקף

אם היו אי פעם מחליטים לעשות בחינת רישוי להורים, אני חושב שנושא התיקוף צריך להיות אחד מהאלמנטים הקריטיים של הבחינה. כפי שלעצור בתמרור "עצור" הוא משהו שחייבים לעשות כדי לעבור טסט, כך גם לדעת לתקף את החוויה של הילד.

המשמעות של תיקוף היא בעצם לאשר לילד את החוויה שלו. זו הדרך שלנו כהורים להגיד לילד שלנו שאנחנו רואים אותו ומבינים מה עובר עליו. כשתינוק פורץ בבכי בגלל רעש חזק ששמע פתאום, איך אנחנו מרגיעים אותו? אנחנו לוקחים אותו בידיים שלנו ומחבקים אותו כדי שיחוש את הנוכחות הקרובה שלנו. אנחנו אומרים לו "אוי חמוד, נבהלת ממש, כי הכלב נבח מאד חזק". בזה תיקפנו את החוויה שלו. וזה לא משנה שתינוק עדיין לא יודע לדבר, הוא מבין. את סוג השיח הזה עלינו לעשות איתו שוב שוב, גם כשהוא גדול יותר. בזה אנחנו אומרים לו "ראיתי שקרה לך משהו, אני מבין מה קרה לך, אתה עכשיו מרגיש משהו בגלל זה".

השיח הזה הוא הדרך שבה ילדים למדים לזהות את הרגשות שלהם, לתת להם שמות ולשייך אותם למצבים כאלו ואחרים. על הדרך הם גם למדים שההורים שלהם יכולים להבין אותם, שאכפת להם ושהם יודעים מה לעשות כדי לעזור להם.

כשאנחנו אומרים לילד "לא קרה כלום", אנחנו עושים את ההפך. אם נחזור לסיפור מהגינה: לילד ההוא בהחלט קרה משהו. הוא שיחק עם חבר שדחף אותו ונפל על הרצפה. אולי הוא קיבל רק מכה קטנה, אולי הוא רק נעלב, ואולי הוא חש מושפל – אין לדעת בשלב זה – אבל הוא בהחלט במצוקה רגשית סביב מה שקרה. בהחלט קרה משהו.

מה יקרה אם לא נתקף

למה תיקוף רגשי הוא אלמנט חשוב כל כך? משום שהוא מרכיב בסיסי במערכת יחסים בכלל ובמערכות יחסים בין הורים לילדים בפרט. זו אחת הדרכים הבסיסיות שלנו כהורים ללמד את הילדים שלנו לחוות את העולם הרגשי שלהם ולקבל אותו. כשאנחנו אומרים להם "לא קרה כלום" (או משתמשים באח התאום של האמירה הזו: "הכל בסדר"), זה כמו לומר להם "המצוקה שלכם לא אמיתית, או לא רלוונטית".

אם זה קורה לנו מדי פעם, ואנחנו תופסים את עצמנו ומתקנים את האמירה, זה לא סוף העולם. אבל אם מערכת היחסים כוללת חוסר התייחסות כזה שוב ושוב, עלולים לקרות כמה דברים. הילדים עשויים להאמין שבאמת לא קרה כלום, וייווצר דיסוננס בין החוויה האינדיבידואלית שלהם לחוויה שאנחנו מתארים להם. אם זה קורה לאורך זמן, הם עשויים לייצר מרחק מהתחושות שלהם ולפגוע ביכולת העתידית שלהם לזהות שמשהו לא טוב קרה.

שנית, ילדים שקולטים שההורים לא רואים את המצוקה שלהם, עשויים ללמוד שאין על מי לסמוך במצבים האלו. אם ההורה מתייחס למצוקה שלי כמשהו שאפשר לדפדף הלאה, או אם הוא לא מתייחס בכלל לזה שכואב לי, למה שאני בכלל אביע את המצוקה שלי בעתיד? עדיף לי להסתדר לבד ולא להגיד כלום. אלה היסודות שעליהם נבנות הגנות של הדחקה והכחשה, שמאפיינות אנשים עם התקשרות לא בטוחה מהסוג הנמנע.

אז מה עושים?

אני לא מאמין שיש תגובה אופטימלית אחת, שהיא אוניברסלית ותמיד עובדת כמו נוסחה מתמטית, אבל אני כן יכול להציע ארבעה חלקים לתגובה, שלדעתי מעבירה את המסר הנכון לילדים שלנו: תיאור, בדיקה, תיקוף והרגעה.

נחזור לילד שנפל במהלך המשחק ונחשוב כיצד ניתן להגיב בהתאם לעקרונות האלו. קודם כל, לדעתי עדיף לגשת אל הילד ולא לדבר אליו מרחוק. הוא זקוק לקרבה שלנו. המגע שלנו הוא גורם מרגיע משמעותי מאוד.

תיאור – נתאר את הסיטואציה לילד, נראה לו שראינו מה קרה: "מה קרה חמוד, אני רואה שנפלת".

בדיקה – נפגין נוכחות מבוגרת ואחראית שתראה לו שמישהו דואג לו ונבדוק שהוא באמת בסדר. אם הוא קיבל מכה אנחנו נסתכל ונבדוק ואם לא, אפשר פשוט לומר משהו כמו "בוא נראה אותך, אתה מרגיש בסדר? כואב לך? תראה לי".

תיקוף – אמירה כמו "נפלת אחרי שהוא דחף אותך. אולי נבהלת לרגע? או שפשוט נעלבת כי הוא דחף אותך וזה היה לך לא נעים?".

הרגעה – אחרי שהראנו לילד שראינו אותו, דאגנו לו ותיקפנו את החוויה הרגשית שלו, אפשר להרגיע עם אמירה כמו "טוב, אני רואה שאתה בסדר, לא נפצעת, רק קיבלת קצת מכה אבל אתם יכולים להמשיך לשחק אם אתה רוצה".

ולסיום, חשוב שכהורים נזכור שגם אם לא עשינו את זה פה ושם, אפשר לתקן. שום דבר לא מונע מכם לדבר עם הילד על מה שקרה מאוחר יותר, ולהגיד משהו כמו "קודם כשבכית, לא שמתי לב שמשהו ממש מפריע לך ולא התייחסתי לזה כמו שצריך, אני מצטער ואשתדל בפעם הבאה לעשות אחרת". אין יותר עמדה מתקפת ודואגת מזו, ועל בסיס זה נבנות מערכות יחסים בטוחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#