האם טיפול תמיד חותר להאשים את ההורים שלכם בהכול? כן ולא

מערכת היחסים עם הורינו היא כמו המפץ הגדול של חיינו. רמת הקירבה שלנו אליהם, התגובות שלהם, ואפילו הנישואים שלהם מעצבים את חיינו באופנים העמוקים ביותר. לכן הם רלוונטיים גם בטיפול שלכם כאנשים בוגרים

הדס גרופר
הדס גרופר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דורות
אנחנו כהורים וכבני זוג אחראים על הבחירות שלנו. חלק מהעניין הוא להבין מה מניע אותנו אליהןקרדיט: Wikimedia

"אני לא מבין מה זה קשור, למה את צריכה לדעת את כל הדברים האלה על ההורים שלי? מה זה רלוונטי למה שאנחנו מביאים לפה?". את המשפט הזה בווריאציות שונות שמעתי כל כך הרבה פעמים מאנשים בחדר הטיפול שלי, שאם היה לי שקל על כל פעם כזו, כנראה שהייתי יכולה לקנות אספקת טישו לכל החיים. לא פעם אנשים מגיבים לשאלות הנוגעות ליחסים וליומיום במשפחה בה גדלו בחשדנות, זהירות, ולפעמים אפילו בעצבנות קלה.

אולי גם אתם תהיתם מדוע בהדרכת הורים אליה הגעתם בכדי לדבר על בעיות הלימודים של הילד בבית הספר, או בטיפול הזוגי אליו הגעתם על מנת לבחון את המרחק והכעס שיש בתוך מערכת היחסים שלכם, או אפילו בטיפול העוסק בשאלות של קריירה והגשמה - מטפלים מתעקשים לדבר איתכם על אמא שלכם. האם כמאמר הקלישאה טיפול תמיד חותר להאשים את ההורים שלכם בהכול? התשובה היא ובכן, כן וגם לא.

המפץ הגדול

מערכת היחסים עם הורינו היא כמו המפץ הגדול של חיינו. רמת הקירבה שלנו אליהם, התגובות שלהם, ואפילו הנישואים שלהם מעצבים את חיינו באופנים העמוקים ביותר. בדיוק כמו שכוחות ראשוניים ככוח המשיכה וקיומם של מים ואטמוספירה השפיעו על יצירת החיים הראשונים בכדור הארץ, וכל שינוי באחד מהגורמים היה יוצר משהו אחר בתכלית.

איך הורים עושים זאת? כיצד הם משפיעים על ילדיהם באופנים כל כך עמוקים? והאם אין אנו יכולים לברוח מהשפעותיהם? האם אנחנו רק מה שהורינו עשו מאיתנו? ואם כך, איזה טעם יש בכלל לטיפול? הבה נענה על השאלות האלה דרך שני תחומים מרכזיים בחייהם של רוב האנשים: אהבה והורות.

תינוק
איור: יעל בוגן. כאשר אני כמטפלת בוחנת עם מטופל את סיפור יחסיו עם הוריו, אני בעצם מבררת מה "הנחות העבודה" שלו לגבי הורות

אהבה

עדי ועינת יושבים רחוק זה מזה על הספה בחדר הטיפול. עינת מדברת ועדי מציץ מידי פעם בנייד שלו בהיסח הדעת. עינת מדברת דקות ארוכות ונראה שהמילים שלה ממלאות בשטף את החדר. "פשוט לא אכפת לו ממני, אין הסבר אחר", היא אומרת. "הוא לא רוצה להתאמץ בשבילי, הוא לא רואה אותי בכלל. אם לא הייתי מתעקשת שנסדר את היחסים שלנו, היינו פשוט נשארים ככה. אני כל היום רק נותנת מעצמי ולא מקבלת רבע מזה חזרה. אני מנסה לדבר איתו והוא פשוט מסתכל עלי, אפילו לא מעניין אותו לענות לי".

"מה אתה חושב על הדברים שעינת מביאה?", אני שואלת את עדי. הוא מסיט את מבטו ממני, נבוך בבירור. "אה… אני לא יודע. אני רוצה לענות לה, אני רוצה שיהיה בסדר, אבל אני לא יודע מה להגיד. אני לפעמים ממש לא מבין מה היא רוצה שאני אעשה, נראה ששום דבר לא טוב בשבילה". בפגישות הבאות אני יושבת בנפרד עם כל אחד מבני הזוג בכדי להבין יותר לעומק את ההיסטוריה המשפחתית של כל אחד מהם (סיפורם של עדי ועינת הוא בידיוני ומבוסס על מקרים טיפוליים שונים).

הוריה של עינת היו שניהם עובדים קשי יום אשר בילו מחוץ לבית שעות ארוכות. כשהגיעו הביתה היו עייפים וחסרי כוחות. עינת מספרת שמעולם לא הרגישה חשובה מאוד להוריה ושהיא עבדה קשה כדי לעורר את עניינם. היא זוכרת את עצמה בתור ילדה קטנה מתלוננת על כאבי בטן כדי להשיג את תשומת ליבה של אמה, שרק אז היתה מתרככת אליה. עדי, לעומת זאת, זוכר שכבר מגיל צעיר לא הרבה להסתובב בבית. הוא נולד כמה שנים לאחר שנולדה אחותו עם ניוון שרירים, ולמרות שהוריו שמחו בילד הבריא שנולד, עיקר זמנם הוקדש לטיפול באחותו. כאשר עדי נתקל בקשיים בבית הספר, או עם ילד מהשכונה שהציק לו, הוא פתר את זה בעצמו, בלי להטריד אותם בזה.

אם היינו מנסים להבין את היחסים הזוגיים של עינת ועדי מבלי לבדוק מה היו טיבם של היחסים שלהם עם הוריהם, אולי היינו מזדהים עם נקודת המבט של עינת. הריחוק והשקט של עדי אולי היה נדמה לנו כחוסר אכפתיות או אדישות. אך כאשר אנחנו בוחנים את הזוגיות שלהם דרך העדשה של תיאוריית ההתקשרות וטכניקות הטיפול זוגי הנגזרות ממנה, אנחנו יכולים לראות שעדי ועינת למדו בעצם אסטרטגיות שונות להתמודדות עם מצוקה, לחץ ובדידות, ואותן הם הביאו לתוך הנישואים שלהם.

עינת, שנאלצה לזייף כאבים ומיחושים בכדי להרגיש קרובה לאמא שלה, פיתחה את מה שתיאוריית ההתקשרות קוראת לו "התקשרות חרדה". ילדים שהוריהם נוכחים-נפקדים בחייהם לומדים שלנוכח איום פנימי או חיצוני יש צורך להגביר את קולות המצוקה בכדי שיוכלו לקבל הרגעה מהוריהם. כך עינת למדה שבתוך יחסים הדרך היחידה להגיב על מרחק היא דרך תלונות ומחאות. כאשר עינת מבקרת ומתלוננת על עדי היא בעצם אומרת לו "אני רוצה להיות קרובה אליך".

עדי לעומת זאת הוא בעל "התקשרות נמנעת", ולכן אסטרטגיות ההתמודדות שלו הן הפוכות. ילדים שהוריהם העבירו להם מסר (גלוי או סמוי) שאין רצון או פניות להתמודד עם רגשותיהם או הקשיים שלהם, לומדים להתמודד איתם בעצמם. זה אומר שמול איום פנימי או חיצוני הם ינתקו מגע, ירצו להתבודד ולהתמודד עם הקשיים בעצמם. כאשר עדי "נעלם" לתוך עצמו הוא בעצם מנסה להפחית את הקונפליקט בינו ובין עינת. כשהוא הוא לא עונה הוא בעצם אומר לה "אני מנסה מאוד חזק להתמודד עם הכל בעצמי ולשמור עלינו". את כל הדברים האלה לא היינו למדים לולא היינו בודקים מהן אסטרטגיות ההתמודדות שאימץ כל אחד מהם כילד. אם תרצו לדעת עוד על התקשרות בילדים תוכלו לקרוא זאת כאן.

הורות

נסו להיזכר אי שם בתקופה שבה הייתם בני נוער. האם הסתכלתם על הוריכם וחשבתם "לעולם לא אתנהג לילדיי כמו שהם מתנהגים אלי"? אולי אתם בכלל חלק מברי המזל שחשבו לעצמם "הלוואי ואוכל להיות הורה לילדי כמוכם"? כך או כך, ההורות שקיבלתם משפיעה לא רק על הזוגיות שלכם, אלא גם על האופן שבו אתם בוחרים להיות הורים לילדיכם. מטופלים רבים שמגיעים להדרכת הורים בכדי לטפל בבעיה שהתעוררה סביב אחד הילדים, מביעים פליאה (ולעיתים תרעומת) על כך שהמטפל מדבר איתם על ילדותם שלהם. רבים מהם מבקשים "כלים" שימושיים וכמעט "טכניים" לטיפול והשיח על הילדות שלהם מרגיש כמו עיקוף ארוך בדרך למטרה.

וירג'יניה סאטיר
וירג'יניה סאטיר: "כל מילה, כל הבעת פנים, מחווה ופעולה מצידו של הורה מעבירה לילד מסר כלשהו לגבי ערך עצמי. "צילום: Wikipedia

וירג'יניה סאטיר, אחת מחלוצות הטיפול המשפחתי אמרה "כל מילה, כל הבעת פנים, מחווה ופעולה מצידו של הורה מעבירה לילד מסר כלשהו לגבי ערך עצמי. לכן זה עצוב שהורים רבים כל כך אינם מודעים למסר אותו הם שולחים". ערך עצמי הוא לא הנושא היחיד שלגביו הורים מעבירים מסרים גלויים וסמויים לילדיהם. לדוגמה, האם פעם נתפסתם בשקר כילדים? נסו להיזכר בחוויה - האם הגיבו אליכם בזעם? האם עוררו בכם בושה? והיום, אם תתפסו את ילדיכם בשקר, האם תגיבו אחרת, או שאולי תמצאו את עצמכם מגיבים כמו הוריכם? מה הילד שאתם הייתם יחשוב על ההורים שאתם היום?

בתחילת הטור פגשנו את עינת, שחוותה ילדות בצל הורות מרוחקת. כאשר עינת היתה בהיריון עם בתה הבכורה היא פינטזה על מערכת יחסים קרובה וטובה, כזאת שתהיה שונה בתכלית מזו שהיתה לה עם אמא שלה. כאשר בתה הגיעה לטרום ההתבגרות היא החלה להתרחק מעינת. היא רצתה לבלות זמן רב יותר עם חברותיה, ענתה בקצרה על שאלותיה של עינת, והתכנסה בעצמה יותר ויותר. עינת החלה להיות יותר ויותר מתוסכלת ולאחר מכן כועסת. מדוע בתה לא מעריכה את הרצון שלה להיות קרובה אליה, מדוע היא בוחרת להסתיר ממנה מידע לגבי היומיום שלה? עינת מוצאת את עצמה מחטטת ביומן של בתה, משוכנעת שיש סיבה להתכנסות הזו של בתה, אך לא מוצאת דבר.

כאשר אני כמטפלת בוחנת עם מטופל את סיפור יחסיו עם הוריו, אני בעצם מבררת עם המטופל שלי מה "הנחות העבודה" שלו לגבי הורות. במקרה של עינת, אני שואלת אותה "איפה למדת בעצם שהורים וילדים חייבים לדעת כל דבר בחייו של השני?". "כשאת מנסה שוב ושוב להגיע לבתך, למרות הסימונים שלה שהיא לא מעוניינת בכך כרגע, את צרכיו של מי את מנסה למלא באותו הרגע?". הדרכת הורים שלא בודקת במידה מסוימת את סיפוריהם של ההורים, מפספסת המון מידע חיוני בכדי לעזור לשינוי משמעותי בתוך משפחה.

למרות שהטקסט הזה יכול להיקרא כהזמנה להאשים את הורינו בכל הבחירות שעשינו, לא כך הוא הדבר. כאשר החשיבות של יחסיה עם הוריה מתבררת בטיפול שלנו, עינת מוצאת את עצמה במקום כועס ועצוב. אני מתחילה אז לשאול אותה מה היא יודעת על יחסיה של אמא שלה וסבתה, והיא מספרת על אם קשה ואלימה, שהכריחה את בתה לצאת לעבוד בגיל מוקדם ומעולם לא הפגינה כלפיה אהבה או עניין. היום, שני דורות קדימה, ההורות של עינת טובה בהרבה מזו שהיא קיבלה ומזו שקיבלה אמא שלה. אנחנו כהורים וכבני זוג אחראים על הבחירות שלנו. חלק מהעניין הוא להבין מה מניע אותנו אליהן.

הדס גרופר

הדס גרופר | ביחדנס

אני עובדת סוציאלית קלינית, מתמחה בטיפול זוגי ומשפחתי.

אני חושבת שאת הדברים החשובים בחיים אנחנו לומדים בתוך המשפחה שלנו, ושהדרך לבריאות נפשית עוברת דרך משחק והנאה.

אני גם אמא של ילד שובב ביום ושחקנית פלייסטיישן בלילה.

לאתר שלי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ