המחיר הנפשי שמטפלים משלמים

עיסוק מתמיד בצדדים הקשים של החיים מהווה סיכון מקצועי של ממש עבור מטפלים. מחקרים מלמדים שרבים מהם סובלים מטראומטיזציה משנית. הצד השני של המקצוע טמון באהבה כנה למטופלים

הדס גרופר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טיפול
להיות מטפל זה אומר ללמוד להתפנות לחלוטין למישהו אחרקרדיט: melitas

גם אני נמצאת בטיפול. שם, מול המטפלת הפרטית שלי, אני מדברת על העבודה שלי די הרבה. להיות מטפלת זה חלק גדול מהזהות שלי. זה לא רק מה שאני עושה, זה גם מי שאני. "לפעמים אני תוהה מה המטופלים שלי יגידו אם הם ידעו עד כמה אני חושבת עליהם מחוץ לשעת הטיפול שלנו. אני תוהה על מה הם חושבים שהם משלמים לנו בעצם", מצאתי את עצמי אומרת למטפלת שלי.

אחת השיחות עם המטפלת שלי בנושא התרחשה בעקבות פגישה עם מטופל שטלטלה אותי. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הפגישה, לשחזר כיצד התנהלה, מה אני אמרתי, מה הוא אמר. האם הייתי צריכה לעשות משהו אחר? אולי לא היתה דרך אחרת לפגישה להיגמר? המשכתי לחשוב על זה ביציאה מהקליניקה, ואז באוטו, ואחר כך כששכבתי במיטה ובהיתי בפסי האור שהתריסים השאירו על התקרה. אנשים מדברים על "לקחת את העבודה הביתה", אבל כמטפל אתה לוקח אותה אפילו לחלומות.

כיס כמו של קנגורו

להיות מטפל זה אומר ללמוד להתפנות למישהו אחר. אדם שהולך לטיפול מקבל שעה שבה מישהו פנוי לגמרי כדי להיות איתו. כשחושבים על זה, זה די מדהים. לאף אחד מאיתנו אין באופן טבעי אדם ששם את כל כולו בצד במשך שעה אחת שלמה רק כדי להיות מרוכז בנו בכל מאודו. לא הורים ולא בני זוג או חברים, אף אדם בחיים של רוב האנשים לא יכול לפנות את עצמו בצורה שבה מטפל מפנה את עצמו עבור האדם שיושב מולו.

רבים חושבים לעצמם "מה פתאום? בן הזוג/החברה הכי טובה/ההורה שלי בהחלט מסוגלים לשבת שעה שלמה ולשמוע אותי מדבר". אבל אני מדברת על פניות מסוג אחר. כשמטופל מתיישב מולי, זה לא שאני מוכנה רק לשמוע אותו מדבר, אלה שכל המשאבים שלי מופנים באותו רגע רק אליו. כל החושים מתחדדים, מתפנים לגמרי כדי לשמוע את הסיפור שלו. כל הדאגות, המטלות, החדשות והעניינים שמסתובבים לכל אחד מאיתנו בראש דוהים לרקע ונעלמים.

אחד מהפעלים שאוהבים להשתמש בהם בהקשר של טיפול הוא "הכלה". אנשים באים לטיפול בכדי שיהיה מישהו שיכיל אותם, שייתן להם הרגשה שאפשר להיות איתם כשהם מרגישים את הדברים הכי קשים. מעין "כיס" כמו של קנגרו, מיכל, חלל עבודה פנימי, או כל דימוי אחר להכלה שיש לכל מטפל בתוכו, שמאפשר לו בכל פגישה ופגישה להכיל את ההתרחשות הרגשית של המטופל. ביום אחד אנחנו "מארחים" בתוכנו כל כך הרבה דברים שונים - כעסים, עלבונות, שמחות, אבל, תקוות ותהומות של אנשים שונים. אנחנו בוחרים בכל פעם להרגיש יחד עם המטופל שלנו את כל הרגשות שבדרך כלל אנשים נמנעים מלהרגיש.

בכל זאת אנושיים

המיכל הפנימי הזה אמור להיות חזק. הוא צריך מצד אחד להכיל הרבה אנשים במשך הרבה זמן, ומצד שני לדאוג שכל הרגשות האלה לא יזלגו לתוך המטפל. אבל האיטום הוא לא הרמטי. הוא לא יכול להיות, כי בכל זאת מדובר באנשים. ולפעמים דברים בכל זאת זולגים. לעיסוק היומיומי בסבל, טראומות ורגשות קשים שאנשים מביאים לטיפול יש לפעמים השפעות על המטפל עצמו. אנחנו יכולים למצוא את עצמנו נסערים מאוד, מודאגים, עצובים, ומתעסקים במטופלים שלנו הרבה הרבה מעבר לשעה היחידה שבה אנחנו יושבים איתם ביחד בחדר.

העיסוק בצדדים הקשים של החיים מהווה עבור המטפלים סיכון מקצועי של ממש. מחקרים מראים כי מטפלים עלולים לפתח "טראומטיזציה משנית או עקיפה". כלומר, שהייה מתמדת לצד טראומות מיניות, שברונות לב, אלימות, התעללות, דיכאון וחרדה של אחרים מראה את אותותיה גם על המטפל עצמו כאדם. זה יכול לגרום לשחיקה, לשינויים באופן שבו אנחנו תופסים את העולם ולפעמים אפילו לפיתוח סימפטומים טראומתיים כשיקוף של מה שהמטופלים שלנו עוברים.

לכן, מטפל שמבקש לשמור על עצמו יימצא בתחזוקה מתמדת של המיכל הרגשי שלו. אנחנו עוסקים בפעילות בלתי פוסקת של הדרכה, לימוד וגם פעמים רבות עוברים טיפול בעצמנו כדי לעזור לנו להיות מטפלים טובים יותר וכדי לשמור על עצמנו בתוך העבודה. הדרכה היא הקסדה ומשקפי המגן של המטפל, היא ציוד הבטיחות שלנו. אני אוהבת לחשוב על "המיכל" האישי שלי כעל אולם תיאטרון. כל מטופל משתמש בבמה שלי כדי להעלות את ההצגה על חייו, להחליף תפקידים, להוסיף או למחוק דמויות ולשנות את עלילת המחזה עד שהסיפור הופך לכזה שרוצים לחיות אותו. התפקיד שלי בתור בעלת התיאטרון הוא לדאוג שהגג לא ידלוף, שהאולם יהיה נקי ושחלקי תפאורה ששייכים למחזה האישי שלי לא ימצאו את דרכם בטעות אל הבמה.

"אני לעולם לא הייתי יכול לעבוד בזה, כל היום לשמוע צרות של אחרים". את המשפט הזה שומעים כל המטפלים תכופות. למרות העובדה שטיפול באמת מפגיש אותנו עם קשיים של אחרים, הוא גם מייצר לנו הזדמנויות ייחודיות להתחבר.

פסיכולוגית
אנחנו עוסקים בפעילות בלתי פוסקת של הדרכה, לימוד וגם פעמים רבות עוברים טיפול בעצמנו כדי לעזור לנו להיות מטפלים טובים יותר וכדי לשמור על עצמנו בתוך העבודהצילום: StartStock

רוך וקושי

"אני לא מבינה איך יכולתי להישאר שם כל השנים האלה. איך לא ראיתי את האובססיביות שלו והקנאה. אני לא מאמינה שזה האבא שבחרתי לילדים שלי. אני מפחדת מהיום שהם יהיו גדולים מספיק כדי להבין זאת. שהם יחשבו שאני סמרטוט רצפה, הם יאבדו כל הערכה אלי. זה לא משנה כמה אני מוצלחת בחוץ. זה לא משנה כמה אנשים אני מנהלת. בסוף אני הסמרטוט שנותנת לגבר לנקות איתו את הרצפה".

את נירית פגשתי כשעבדתי במרכז לטיפול באלימות במשפחה. מנהלת בחברה גדולה, אמא לשניים ואישה עם רזומה מרשים. היא הגיעה למרכז בהחבא, אחרי שחשה שהיא לא יכולה להתכחש יותר לבעיות בהתנהגותו של בן זוגה. הטיפול של נירית נגע בחומרים קשים. ילדות בצל אמא קשה ולא נגישה, בני זוג שניצלו אותה, ותחושה תמידית של חריגות. המפגשים הטיפוליים שלנו היו כמו בורות של עצב, בדידות ובכי, ולמרות שהיא מעולם לא דיברה על כך בפירוש, בין המילים הבנתי גם שנירית נפגעה מינית בעברה. בפגישות עם נירית הרגשתי כאילו שתינו נסחפות בזרם חזק של כאב ושהיא נאחזת בי כמו אדם טובע. עם נירית זו היתה הרבה עבודה לא לתת למיכל הטיפולי שלי לזלוג, להשאיר אותו יציב כדי שיוכל לעמוד בשטף שבו הסתחררו חייה (סיפורה של נירית הוא סיפור בידיוני אשר מבוסס על מקרים שונים).

אולי היתה זו האלכימיה הטיפולית של החיבור בינינו, או ההתמסרות של נירית לטיפול, אבל לאט לאט יכולנו ביחד להתחיל לספר סיפור חיים אחר. נירית למדה להבין מדוע בחרה את הבחירות שבחרה, איך היחסים עם אמא שלה לימדו אותה לשווע לאהבה במקומות לא טובים. לאט לאט היא התחזקה. "אני כבר לא כועסת על עצמי כל כך", היא אמרה לי יום אחד. בבת אחת הרגשתי איך הלב שלי מתרחב. כל הגוף שלי הרגיש איך בתוך נירית נפתח יותר מקום. הנהר הגועש של העצב שאיים להטביע את שתינו הפך לזרם עדין.

למרות הסיכונים והקושי, בתור מטפלים אנחנו יכולים לחוות המון אהבה וחיבור אמיתי למטופלים שלנו. האהבה הזאת מגיעה בגוונים שונים והיא תלויה בקשר שהתפתח בינינו לבין המטופלים. היא מתחילה כמחויבות מקצועית, אבל בזכות הפגישות התכופות והרגעים האינטימיים והעוצמתיים שחולקים יחד יכולה להתפתח אהבה אמיתית וכנה. החיבור לפעמים הוא כה עוצמתי שישנם מטופלים שהמפגש איתם נצרב בך ואת זוכרת אותם שנים אחרי שהפסקתם לעבוד ביחד.

מכירים את הרגע הזה בתוך מערכת יחסים חדשה, כשמישהו מעז להראות לך משהו שהוא מתבייש בו ואתה מתמלא אהבה אליו בדיוק בגלל שהעז? מטפלים הם אנשים שמתברכים ברגעים כאלה כל יום, כל הזמן. 

הדס גרופר

הדס גרופר | ביחדנס

אני עובדת סוציאלית קלינית, מתמחה בטיפול זוגי ומשפחתי.

אני חושבת שאת הדברים החשובים בחיים אנחנו לומדים בתוך המשפחה שלנו, ושהדרך לבריאות נפשית עוברת דרך משחק והנאה.

אני גם אמא של ילד שובב ביום ושחקנית פלייסטיישן בלילה.

לאתר שלי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ