במשפחות הכי טובות / הבלוג של יהודית מייזלס

הסרט "סיפור נישואים" של נואה באומבך מגולל את עלילות מאבק הגירושין של צ'רלי וניקול, במאי ושחקנית, שהאהבה שלהם מתפוררת ומותירה שובל של אכזבה ומרירות. הם נאבקים על המשמורת של בנם הנרי, ועל השאלה אם הנרי יעבור לגור בלוס אנג'לס, שם אמו קיבלה הצעת עבודה, או שמא יישאר לגור עם אביו בניו יורק. אחת הסצנות החזקות בסרט היא זו שבה עובדת סוציאלית, שמונתה על ידי בית המשפט, מגיעה לביקור בית אצל צ'רלי והנרי, ובמשך שוט אחד ארוך, לוגמת באיטיות כוס מים וצופה במתיחות בצ'רלי ובבנו. "למה היא באה לצפות בנו אוכלים ארוחת ערב?" שואל הילד בן השמונה. האמת היא שזו שאלה טובה.

בישראל, כבר שנים רבות שבכל סכסוך משמורת, מזמין בית המשפט תסקיר משירותי הרווחה כדי לקבל המלצה לגבי הסדר המשמורת וחלוקת הזמנים הראויה באותה משפחה. במרבית המקרים, המלצת שירותי הרווחה תאומץ על ידי בית המשפט ותהפוך להחלטה שיפוטית מחייבת.

אחד השינויים המשמעותיים בעשור האחרון הוא אובדן הפרטיות, לפחות בכל הקשור לטכנולוגיה. כל צעד ושעל שלנו מתועד באופן כזה או אחר באיזושהי אפליקציה, התכתובות הפרטיות שלנו שוכנות על ענן כלשהו, התמונות שלנו על מכשירים שאפשר לפרוץ בקלות. וחרף ההתפרצות הטכנולוגית הזו לחיינו, רובנו סבורים שבועת הפרטיות מקיפה לכל הפחות את המשפחה - שסודות משפחתיים נשמרים בתוך המעגל המשפחתי, שבין בני זוג אמור לשרור אמון ועל כן שאפשר להפקיד אצלם סודות, תקוות ומאוויים כמוסים.

אבל מה קורה עם כל המידע הפרטי הזה כאשר מתעורר סדק בחיי הזוגיות והמשפחה? היום אנחנו עדים לכך שבסכסוכי גירושין, שבהם אנשים נותנים לרגשות קשים להשתלט לפעמים על הרציונל, בני זוג עלולים לחדור לתוך הפרטיות של האחר ולנסות לעשות שימוש בחומרים האלה. סל הראיות שבני זוג מביאים לדיונים משפטיים בסכסוכי גירושין הולך ומתרחב. 

האגדה מספרת על נסיך שהבטיח לאנשי עירו שיילך לחפש את האמת. לאחר שנות חיפוש רבות, הוא ראה מערה על צלע הר ובקצה שלה אור מבצבץ. הוא טיפס על צלע ההר, הגיע למערה והלך בעקבות האור. שם, ליד מדורה קטנה, הוא ראה זקנה מרופטת, מלוכלכת מקומטת. הוא אמר לה: "כבר שנים שאני מחפש את האמת, אולי ראית אותה?" היא ענתה לו: "אני האמת". "את האמת?", הוא תמה, "כל כך מלוכלכלת ומכוערת, שן בודדה בפיך. איך אשוב לבני עמי ואספר להם שאחרי מסע חיפושים כה ארוך מצאתי אמת כל כך מכוערת? הזקנה השיבה לו: "תחזור לעיר, תגיד שמצאת את האמת ושהיא יפה. בשביל האמת, תשקר".

גם בדיני משפחה לפעמים נוצרת אמת משפטית במקום האמת העובדתית.

הרכב הממשלה הבאה יהיה הרבה יותר דרמטי לחיי המשפחה בישראל משנדמה. הממשלה יכולה להכיל את שר התחבורה הזמני בצלאל סמוטריץ', שמכוון למדינת הלכה "כבימי דוד המלך", או לראשונה מזה זמן רב להיות ממשלה חילונית. ולמה זה דרמטי לחיי המשפחה הישראלים? המקרה הבא ידגים זאת היטב.

באוקטובר 2008 הוגשה עתירה לבג"ץ נגד החלטה של בית הדין הרבני הגדול, שבה נקנסה אישה על בגידה ונקבע כי היא לא תקבל כל חלק בזכויות הסוציאליות שצבר בעלה. באותו מקרה שלושת שופטי בית המשפט העליון נחלצו לעזרתה של האישה (ולעזרתנו). בפסק הדין קבעה השופטת מרים נאור שבגידה לא תהווה עילה לחלוקת רכוש באופן בלתי שוויוני.

באיי סיישל שבאוקיאנוס ההודי מצאו דרך מקורית להבטיח שהדור הצעיר ידאג לשכבת הזקנים בחברה. החוק קובע שמי שבביתו מתגורר הורה קשיש, מקבל שכר חודשי מהמדינה. התוצאה לא איחרה לבוא, וצאצאים מתווכחים ביניהם מי יטפל בהורה הקשיש. מדי חודש מגיעה עובדת סוציאלית לביקור פתע ובודקת את רמת שביעות רצונו של הקשיש מהטיפול בו. הורה שאינו מרוצה מהיחס כלפיו רשאי לעבור להתגורר אצל ילד אחר. מחקרים סוציולוגים שנעשו במקום מלמדים שהתרבות הזאת שינתה גם את יחס הצעירים כלפי הוריהם, שכן אחים ואחיות עורכים ביניהם תחרות סמויה על אהבת ההורים כדי שיבחרו להתגורר אצלם בעת זיקנה.

גם ישראל מזדקנת. אחרי שני עשורים שבהם שיעור בני ה־65 ומעלה עמד בקביעות על כעשירית מהאוכלוסייה, בשני העשורים הקרובים הוא עתיד לזנק לכדי 14%. התקדמות הרפואה הביאה לעלייה בתוחלת החיים, אבל לפעמים אריכות הימים הזאת נעשית באיכות חיים ירודה המצריכה טיפול צמוד. בישראל, הורים קשישים אשר אינם יכולים לספק את צרכיהם הכלכליים, זכאים על פי חוק המזונות לדרוש תמיכה כלכלית מילדיהם, במידה ואלה מבוססים מבחינה כלכלית.

השבוע החלו אלפי ילדים בישראל את שנת הלימודים. אולם מעטים יודעים כי מדי שנה, ישנם לא מעט ילדים להורים גרושים שיושבים בבית משך שבועות ואף חודשים. הם לא הולכים לאף מסגרת לימודית בגלל מחלוקת בנושא החינוך שלהם שהוריהם מנהלים.

כך למשל, דנה (שם בדוי) לא החלה את כיתה א', משום שאמה סבורה כי עליה לעלות לכיתה א', בעוד שאביה סבור כי היא אינה בשלה ושלטובתה עליה להישאר שנה נוספת בגן.

בשנת 1969 פורסם מאמר פרי עטה של ההוגה הפמינסיטית קרול האניש תחת הכותרת "האישי הוא פוליטי". היא התכוונה לכך שהפוליטיקה חודרת אל הספירות האישיות ביותר שלנו, כולל אל התא המשפחתי. בשבוע שעבר, 40 שנה אחרי פרסום אותו מאמר, פורסם בישראל פסק דין בנוגע לילד בן תשע שממחיש את הרלוונטיות של התיאוריה שלה.

הילד נולד בישראל לאב מוסלמי, אזרח טורקיה, אשר הגיע לעבוד בישראל בענף הבניה, ולאם נוצריה קתולית, אזרחית הפיליפינים, אשר הגיעה לישראל כדי לעבוד בסיעוד. הילד נולד בישראל, חי כל חייו בישראל ודובר עברית בלבד. ההורים הם זוג אוהב ויציב שלא היה מעוניין להיפרד, אלא שמדינת ישראל הודיעה לכל אחד מהם כי האשרה שלהם פגה ולכן בכוונתה לגרש את המשפחה מישראל. משמעות הודעה זו היא שהאם תחזור לגור בפיליפינים, האב יחזור לגור בטורקיה, והילד ייאלץ להיפרד בהכרח מאחד מהוריו. כפועל יוצא של החלטת המדינה, נגררו ההורים בעל כורחם להליך משפטי כדי להכריע מי מהם יקבל את המשמורת על הבן וייקח אותו לארץ מוצאו/ה.

אפילו ילדיי בני החמש יודעים שכאשר משחקים מונופול, על כל השחקנים להתחיל את המשחק עם אותה כמות של כסף. אם כך, מדוע בתי המשפט עדיין לא מצאו את הדרך לוודא שכל השחקנים בסכסוך גירושין יתחילו את המשפט בנקודת התחלה שוויונית?

כשעוסקים בשאלות של צדק ושוויון בדיני משפחה, מתמקדים לרוב בתוצאות ההליך השיפוטי ומחמיצים כך נקודת זמן משמעותית אחרת - תקופת ניהול המשפט עצמו ושאלת השוויון בין המתדיינים. נדמה שלגביו קיים עיוורון מסוים במערכת המשפט. קחו לדוגמה את המקרה של יעל ואיתמר.

מאוד התרגשתי כשבני הזוג ממט, זוג גברים, נכנסו למשרדי והציגו את תעודת הלידה של בנם שזה עתה נולד. על תעודת הלידה, שהונפקה על ידי מדינת פנסילבניה, שם ביצעו הליך פונדקאות (הליך שבישראל אסור עליהם על פי חוק), התנוססו שמות שני האבות כהוריו היחידים של הילד.

בשבוע הבא אומנם יחלו כאן חגיגות אירועי הגאווה, אך מבחינה משפטית אין הרבה סיבות לחגיגה או לגאווה במדינת ישראל. ההתפתחות הטכנולוגית של העשורים האחרונים בטכניקות הולדה מלאכותיות מאפשרת יצירת משפחות שאינן בהכרח "קלאסיות": משפחות של שתי אמהות, שני אבות, וגם יותר משני הורים, והמשפט נדרש להתאים את עצמו להתפתחויות אלה. מהו בעצם מצבם המשפטי של חברי הקהילה הלהט"בית שרוצים להיות הורים?

אלי ורונית (שמות בדויים), בשנות ה-20 לחייהם, היו נשואים לזמן קצר, לא יותר מחצי שנה. אלי פיתח כלפי רונית קנאה אובססיבית. הוא נהג לבלוש אחריה, לחטט לה בטלפון וליזום ריבים על בסיס חשדותיו הבלתי מבוססים. רונית הרגישה שהיא איננה יכולה עוד לשאת את מערכת היחסים השתלטנית הזו והודיעה לאלי שברצונה להתגרש.

ימים ספורים לאחר מכן נמצאה גופתה של רונית בבית ללא רוח חיים, לאחר שגולגולתה רוצצה. בדירה אחרת בקרבת מקום, דירה שבבעלות חבר קרוב של אלי, נמצאו שתי גופות נוספות: גופתו של החבר של אלי, וגופתו של אלי. המשטרה חשדה כי מדובר ברצח כפול והתאבדות, אולם מאחר שהחשוד העיקרי (אלי) מת, לא היה את מי להעמיד לדין, והתיק הפלילי נסגר בלי שאלי הורשע ברצח. אך בכך לא תמה הפרשה.

המשמעות המרכזית של חג הפסח היא היציאה מעבדות לחירות. קצת לפני חג הפסח בשנה שעברה, נכנסה אל משרדי אישה בשם נטלי (שם בדוי). נטלי היתה בת 42. זה זמן רב שמערכת היחסים בינה לבין בעלה לא היתה טובה. היא רצתה להתגרש ממנו וקיוותה להקים משפחה חדשה. בן זוגה, דמות ציבורית מוכרת, סירב לבקשתה להתגרש ונהג כלפיה באלימות נפשית ומילולית. אחרי שבאחד הריבים שלהם, הרים עליה כיסא, נטלי עזבה את דירת המגורים עם בנם היחיד. עדיין, ולמרות שהיה ברור שאין עתיד לנישואים הללו, הבעל סירב לתת לה גט.

בישראל, הנישואים היחידים שמוכרים הם נישואים דתיים. כשמדובר בזוג יהודים, התורה מחייבת שגירושים יתבצעו בהסכמה, כאשר הבעל נותן את הגט, האישה מקבלת את הגט, ושתי הפעולות צריכות להיעשות מתוך רצון חופשי. זאת בניגוד למדינות רבות בעולם המערבי, שבהן פועלות גם מערכות נישואים וגירושים אזרחיות, המאפשרות לבני זוג לפעול על פי אמונתם, וכאשר מתגלים ביניהם פערים שאינם ניתנים לגישור, להתגרש גם ללא הסכמת בן או בת הזוג. ביהדות, לעומת זאת, לא ניתן לחייב את בן או בת הזוג להתגרש.

יפתח (שם בדוי) נכנס אל משרדי. זמן לא רב לפני כן התגרש מאשתו בעיר אילת, שם גרו כעשרים שנה ובה גידלו את ארבעת ילדיהם. הוא היה נסער לאחר שקיבל שיחת טלפון מחברת הכבלים HOT. "האם אני מדברת עם יפתח?", שאלה אישה בצד השני. "כן" השיב. "רציתי רק לוודא שרשומה לי הכתובת הנכונה בתל אביב שאתם עוברים אליה", אמרה נציגת הכבלים והותירה את יפתח פעור פה. זו היתה הדרך שבה גילה כי גרושתו מתכוונת להעתיק את מקום מגוריה ומקום מגורי הילדים באופן חד צדדי מאילת למרכז הארץ.

כשאנשים חיים יחד, הם מחליטים היכן לגור והיכן לגדל את ילדיהם. אבל אחרי פרידה, נסיבות חייהם משתנות - הם עשויים לפגוש אנשים אחרים או לקבל הצעות עבודה שמצריכות מעבר למקום מגורים אחר. במצבים כאלה, מי מחליט איפה גרים?

לפני שבוע, פתחה אורית* את העיתון וגילתה שהחֵברה בה הגרוש שלה מחזיק באופציות, מצויה בדרכה להנפקה בארה"ב לפי שווי של למעלה ממיליארד דולר. אורית נשמה לרווחה בזכות פסק דין שניתן לטובתה לפני כמה שבועות בבית המשפט העליון.

אורית ונדב (שמות בדויים) היו נשואים במשך 20 שנה. אורית עבדה בתחום הפרסום, בעוד נדב הקים יחד עם מספר שותפים חברת סטארט אפ. בתחילת דרכה של החברה, הרוויח נדב הרבה פחות ממה שהרוויח כשכיר בעבודתו הקודמת. במשך תקופה ארוכה, הוא משך משכורות צנועות כדי להשקיע את מלוא המאמץ והכסף בניסיון להגשים את חלום ההצלחה. מספר שנים לאחר מכן, ולפני שמימש חלק גדול מן האופציות, נישואיהם של אורית ונדב נקלעו לקשיים והם החליטו להתגרש. בזמן הגירושיהם, עוד לא היה ברור מה יעלה בגורל הסטארט אפ שנדב הקים, ובני הזוג הסכימו על רוב הנושאים שהיו במחלוקת - המשמורת ביחס לשתי בנותיהם, מזונות הבנות ורכוש. אך על נושא אחד הם לא הצליחו להסכים – על גורל האופציות של נדב בסטארט אפ.  

בספרו של אלדוס האקסלי "עולם חדש מופלא" מתואר עולם עתידני, שבו באים ילדים לעולם באמצעים טכנולוגיים לאחר שנוצרו על ידי תאי זרע שהופרו עם תאי ביצית במעבדות פוריות. העוברים גדלים באינקובטורים, ללא צורך בנשיאתם ברחמה של אישה. בפסק דין אנושי ומרתק של בית המשפט העליון, נדרש בית המשפט לאתגר שכזה, או כמילותיו של אחד השופטים בפסק הדין: "עסקינן בסוגיה מן הסוג שלא שיערוה אבותינו, שלא היתה אפשרית לפני עשורים אחדים, ושההתפתחויות ברפואה ובטכנולוגיה יצרוה".

פסק הדין גולל את סיפורה של הדס (שם בדוי), רווקה בת 38, שהיתה כבר אם לילדה, שנולדה במסגרת טיפולי הפריה מתרומת זרע. לאחר הולדת בתה, רכשה הדס חמש מנות זרע נוספות מאותו התורם. המנות נשמרו בבנק הזרע בעבור תשלום שנתי, מתוך כוונה לעשות בהן שימוש כדי להביא לעולם אח או אחות בעלי מטען גנטי זהה לבתה. אך לפני שהספיקה להשתמש בהן, שלח תורם הזרע מכתב לבנק הזרע ובו דרישה להפסיק את השימוש בזרע שנתן בעבר, בין היתר עקב חזרתו בתשובה.

באחד מפסקי הדין שלו, כתב שופט בית המשפט העליון המנוח, מישאל חשין, על הצורך לא לשכוח לעולם את טובת הילד: "קטן אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד-אל-יד ולו ככלי-יש-חפץ-בו. קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול". תיקי גירושים המערבים הגירה מאתגרים כל פעם מחדש את הכלל החשוב הזה.

תחילתו של הסיפור הוא בבני זוג ישראלים, איתן וליאורה (שמות בדויים), שהתגוררו במשך למעלה מעשור בקנדה עם שלושת ילדיהם. בשנת 2010, ליאורה הודיעה לאיתן כי ברצונה להתגרש וביקשה את הסכמתו לעבור עם הילדים להתגורר בישראל. איתן סירב.

חוק הירושה קובע כי אם אדם הולך לעולמו מבלי שהשאיר אחריו צוואה, בת זוגו יורשת אותו. אבל מה קורה אם אדם משאיר אחריו שתי בנות זוג?

אברהם היה נשוי במשך 20 שנים לרחל (השמות בדויים) ולשניים היו חמישה ילדים. בשלב מסוים, רחל חלתה באלצהיימר והפכה סיעודית. היא חדלה לזהות אנשים והפסיקה לתפקד באופן עצמאי. זמן מה אחר כך, אברהם פגש בת זוג חדשה בשם נעמי (שם בדוי), ושלושתם - אברהם, רחל ונעמי - התגוררו יחד בדירה אחת במשך 20 שנים נוספות. על אף רצונה העז של נעמי, לה ולאברהם לא נולדו ילדים משותפים.  

לפני כמה שנים מוניתי על ידי בי המשפט לענייני משפחה כאפוטרופא לדין של טליה (שם בדוי), אישה בשנות השלושים לחייה, בעלת מוגבלות שכלית התפתחותית, נשואה ובזוגיות עם איתמר (שם בדוי), בעל מוגבלות שכלית גם הוא. בני הזוג חיו יחד בצמידות להוריה של טליה.

המינוי שלי נדרש לאחר שההורים של טליה, המשמשים אפוטרופוסים עליה, ביקשו מבית המשפט אישור לביצוע חסימת חצוצרות בגופה על מנת למנוע את האפשרות שהיא תיכנס להריון. זאת משום החשש שטליה לא תוכל לגדל ילדים, והם ייפלו לנטל על כתפיה של אמה או של שירותי הרווחה. טליה לא היתה מודעת לכך שהוריה הגישו בקשה זו.

הוא ענד שני שעונים. אחד ביד שמאל כמו כולם, שני ביד ימין. "זה סימן ההיכר של יחידה סודית במוסד", אמר לה. היא האמינה. היא היתה גאה ב"גיבור ישראל" שלה. גם כשנפרדו דרכיהם.

הגירושין היו לכאורה חבריים, לאחר 20 שנות נישואין וארבעה ילדים. הסכם הגירושין נחתם במסגרת הליך גישור. נוסחו של ההסכם שיקף את רמת האמון הגבוהה בין הצדדים ובמסגרתו היא ערכה ויתורים ברכוש. אפילו סיבת הפרידה בין בני הזוג נראתה ידידותית ביותר. היא התרחשה על רקע היעדרויות הולכות וגוברות של האיש מן הבית, וזאת לאור פעילות ביטחונית שנטל בה חלק. לאורך שנים סיפר לאישה ולילדים כי הוא מתנדב ביחידה חשאית בשירות ביטחון המדינה. גם כל החברים ובני המשפחה ידעו שהוא משרת ביחידה סודית. העובדה שהבעל עבד בשירות ביטחון המדינה, רק העצימה את רמת האמון של האישה בו, ובמובן מסוים את ההערצה העיוורת שלה כלפיו. זה הקל עליה לתת לעצמה הצדקות בנוגע לוויתורים רכושיים שביצעה בהסכם.

המאמר נכתב ביחד עם פרופ' צבי טריגר, מבית הספר למשפטים של המכללה למנהל

להקת הרוק אואזיס שרה את השיר Live Forever על תחושת חיי הנצח. ואולי כולנו קצת לוקים בה. זו דרך טובה להסביר את הסתירה הבאה: בעוד שרק כשליש מהמתחתנים יתגרשו, כולנו באופן וודאי נמות. ובכל זאת, יותר אנשים עורכים הסכמי ממון מאשר צוואות.

מקרה יוצא דופן שטיפלתי בו הדגים את הצורך בעריכת צוואה. גבר ואישה, שניהם ניהלו זוגיות פרק ב', החליטו להינשא. האיש, בשנות ה-50 לחייו, היה עשיר מופלג ורצה להבטיח את רכושו במקרה של פרידה. לכן, הם ערכו הסכם של הפרדה רכושית מלאה, כלומר, הממון שהוא הביא איתו לקשר נותר שלו בכל מצב והממון שהיא מביאה איתה לקשר נותר שלה. הוא היה אדם מחושב, שביקש לתכנן את צעדיו, אבל מה שלא חזה היה אפשרות מותו.

בעשרים השנים האחרונות נחשפתי לצד האפל באנשים ולמה שהם מסוגלים לעולל למי שפעם היה מושא אהבתם. אבל המקרים הקשים והמורכבים ביותר בהם טיפלתי כעורכת דין העוסקת בדיני משפחה, הם הסכסוכים שהורים מוכנים לנהל על חשבון ילדיהם. על פי רוב, הורים אוהבים את ילדיהם ורוצים בטובתם. אבל הורות היא פעמים רבות פשרה בין עמדות מנוגדות לגבי תפיסות עולם, ואני יכולה לומר שבמצבים של סכסוך ופרידה, הורים נוטים לחשוב מחדש על ההסכמות שהשיגו עם בני זוגם לשעבר, ולפקפק בהן באמצעות האמונות ותפיסות העולם שהיו שלהם לפני שנכנסו לקשר הזוגי. גם המשפחות המורחבות משפיעות ובעת סכסוך, זוכות למקום שקודם קצת נדחקו ממנו.

אחת הדוגמאות לכך היה סכסוך משפטי חריף שפרץ בין הורים, אם יהודיה מישראל ואב נוצרי מדנמרק, בשאלה האם לערוך או לא לערוך מילה לבנם. הסכסוך התעורר רק בשעה שהילד היה כבן שלוש ונמשך עד הגיעו לגיל שש. עד אז, בני הזוג חיו יחד באירופה ובהחלטה משותפת בחרו שלא לערוך לו ברית מילה וגם לא להטביל אותו. אבל להסכמות משותפות בין הורים מאוהבים יש נטייה להפוך, בשעת סכסוך, לדבר אחר לגמרי.